הסיפור שאינו נגמר

הגעתי אליו אתמול, נכנסת ומכינה לו את הקפה כמו תמיד ונעמדת לידו בשקט. והוא, בלי להסתכל עליי בכלל, העיניים עוד תקועות במסמך משמים, זורק לי, "תתפשטי ושכבי במקום שלך." אז אני מתפשטת, ונשכבת על הבטן במקום שלי מתחת לשולחן. הוא מניח עליי רגל אחת על הישבן, ושניה על העורף וממשיך לעבוד על איזה משהו של אנשים חשובים. וכך, תוך רגע, הפכתי מאדם לשטיח. לפחות ככה זה הרגיש. וכשניסיתי לדמיין איך זה נראה, מישהו יושב על יד שולחן והרגליים שלו מונחות על בחורה ערומה, אז כל מה שהצלחתי לדמיין זה אותי בתור שטיח. אז הפכתי לשטיח. וכשאדם הופך לשטיח הוא מתחיל לחשוב מחשבות של שטיח, ולהשמיע קולות של שטיח. ואפילו הדאגות שלי הפכו מדאגות בלתי נגמרות של מי שהוא אדם, מדאגות על ילדים, ועבודה, והמצב במדינה, לדאגות של שטיח. נגיד, על כמה חבל שאין לי פרווה רכה שיהיה לו נעים יותר. או איך אני מקנאה בשטיחי השגי האלה שהבעלים שלהם יכול לחפור בתוכם את הרגליים. אתם יודעים, דאגות של שטיח מהמניין. וגם כשהוא העביר את כף הרגל שלו בין הרגליים שלי, מלטף אותי עם הבוהן, אז החזקתי חזק את האנחות. כי בכל זאת, שטיחים לא נאנחים. וכשרטטתי כולי מהמגע שלו, אז הרגעתי את עצמי שזה בסדר, יש שטיחים כאלה עם מסאז לרגליים. וכל מה שהייתי צריכה, וכל מה שרציתי, היה להיות לו שטיח טובה. לשמור לו על הרגליים חמות, ולהיות לו נעימה. ולאגור בתוכי בחרדת קדושה את כל מה שהוא בוחר לטאטא מתחתי. הרי בכל זאת, הייתי כל כך מלאת הכרת תודה. לא כל יום אדם מקבל את הזכות להיות קצת שטיח.