ווהנה אני שוב, באיזה שדה תעופה זר בניכר. עם מזוודה קטנה ותיק מחשב. יושבת ומחכה. אני אמורה לעבוד, אני יודעת. הרי איזה זמן טוב יותר יש לי לכתוב מאשר כשאני יושבת כלואה בשדה תעופה. ואם יש משהו שטיסות בינלאומיות מלמדות אדם, זה שתמיד תמצא את עצמך מחכה באיזה שדה תעופה. זה כאילו המקומות האלו נועדו לחנך אנשים שלא חשוב כמה אתה ממהר, בסוף תצטרך לעצור ולחכות. אז אני יושבת ומחכה לטיסה שתקח אותי לשדה תעופה אחר, שם אצטרך לשבת ולחכות עוד כמה שעות לטיסה הבאה. והידיעה שהמחשב בתיק, ושיש רשימת משימות בלתי נגמרת שמחכה לי, מרגישים לי כמו טפטוף קולני ומאשים ליד האוזן. קדימה, לעבודה. אבל אני, אני עשיתי קריירה מלחכות בשדות תעופה זרים ולהתעלם מטפטופי האשמה. הרי יש לי כאן כר פורה לפנטזיה. איך אוכל להתכחש לו? ולפעמים נדמה לי שאני מסכימה לכל הטיסות האלה רק בשביל זה. רק בשביל לחפש מקומות טובים לפנטז. ואפילו מתלבשת ומייפה את עצמי לכבוד המאורע. כל כך הרבה אנשים שמסתובבים סביבי, כל כך הרבה אפשרויות. אז אני מתעלמת מהמשפחות, ומזוגות האוהבים, ומתמקדת בכל השאר. חולפת עם העיניים על אנשי העסקים, על אלו שיוצאים לחופשה עם חברים, או סתם על מי שעובר מפה לשם וחזרה. אני מחפשת את מי שרואים אותי, את קשר העין. אי אפשר לייצר פנטזיה טובה בלי לפחות קשר עין. הרי אני צריכה על מה להתלות. אנשים לא קיימים יש לי בכל מקום. כאן, בשדה התעופה, יש אנשים אמיתיים. מה יכול להיות בסיס טוב יותר לפנטזיה? אז אני מחפשת מבטים. ולפעמים, עם האנשים הנכונים, כלומר אלו מהסוג שאני נהנת לפנטז עליהם, אני מפעילה את כוחותי כדי לפתות אותם לפגוש את המבט שלי. משירה אליהם מבט עד שהם רואים ואז משפילה אותו בביישנות חיננית. אולי זורקת חיוך נעים. ובראש שלי אני כאילו מבקשת מהם בלי שישמעו, סליחה אבל אתם מושכים אותי, ואני, אני צריכה לי איזו פנטזיה טובה, אז אפשר בבקשה רק מבט קצר? ואז, אז כבר הקסם קורה בעצמו. אני מוצאת לי את זה, או את זו, שמושכים אותי, ושהמבט שלהם משדר איזה עניין. או לפחות ככה נראה לי, זה לא באמת משנה מה הם חושבים. בדרך כלל זה אלו שממשיכים להסתכל עוד רגע, או מחזירים את מבטם אליי כל כמה שניות. ואני מחייכת אליהם חיוך מקסים, וקצת מסמיקה. וזהו, יותר אני לא ממש צריכה אותם. מכאן זו רק אני והפנטזיה שלי. אני מלבישה עליהם את האופי שאני רוצה, ואת הריח המתאים. קמומיל. אני אוהבת קמומיל. ואני מפתחת לי שיחה, ומגע, ומשם, ומשם אנחנו ממשיכים. אני והפנטזיה שלי. זה בדרך כלל רומן קצר. סטוץ של כמה שעות. והוא ממלא ומלא, ובדיוק כמו שאני רוצה. והם תמיד מושלמים. יודעים בדיוק מה לומר ואיך. שולטים בדיוק בצורה שאני רוצה. ואם לא, אז אני עוצרת ומתקנת אותם, וממשיכה. ואז אנחנו נפרדים, אני והפנטזיה. זה היה ידוע מראש שזה רק ענין זמני. רק לכמה שעות של בריחה. רק כדי להעביר את הזמן שצריך לחכות באיזה שדה תעופה זר, בניכר.
אמרו לי שאני פלרטטנית ואני מוחה בתוקף. אני לא פלרטטנית. אני נצלנית.
