רגע לפני שנכנסנו לדירה שלך אמרתי לך שהשליטה מבחינתי היא לא אתגר. היא מגיעה לי בצורה כל כך טבעית. והייתי גאה בעצמי על זה, יהירה שכמותי. כי תגיד לי לשכב כמו שטיח, וברגע כבר אהיה שטיח. ותגיד לי לקום, או לשבת, למצוץ או לפסק, ואעשה הכל באותה השניה. רק שאז, כשאני והיהירות שלי נכנסנו לדירה שלך, ואמרת לי לעמוד ככה שהכוס שלי יהיה על הפה שלך, אז לא הייתי מסוגלת. ולקח לי רגע להבין שמה שאני לא מסוגלת זה לשחרר את השליטה. וזו כנראה בדיוק אותה יהירות שאשמה. כי כל מה שחשבתי זה שלא כדאי, שאולי אתה לא תהנה מזה, ושאולי זה יהיה יותר מדי. מה גם שהמחשבה שאאבד שליטה, שאגמור ככה, ואולי ארטיב אותך או אפול עליך הלחיצה אותי נורא. בראש שלי התפקיד שלי הוא לדאוג לך. אבל זו מחשבה כל כך פטרונית. כי היא מניחה שאדע לעשות זאת טוב ממך (מה שכנראה נכון). וזה לא מהשאני רוצה, או צריכה. אני רוצה את החופש בלשרת אותך. ואני רוצה לסמוך עליך שכל החלטה שלך היא מודעת ומחושבת. ואני באמת סומכת עליך. אז המחשבה הזו ליוותה אותי גם כשעברנו למיטה. והמלחמה הפנימית הזו שהתנהלה בתוכי, בין הרצון האדיר לשחרר לך כל טיפת שליטה לבין הנוקשות של המוח העקשן והיהיר שלי שלא מצליח, הובילו אותי לבכות על הכתף שלך. קשה לי להסביר את זה. כאילו נקרעתי בתוך השלשלאות של עצמי, נלחמת בעצמי על החופש לשחרר. אבל עם המילים שלך, וההבנה והרוגע, קיבלתי עוד קצת כוח להמשיך ולנסות. ורגע אחרי כבר הייתי במקום אחר. כולך בתוכי, ואני כולי בתוך ענן של עונג. ולא שהפסקתי להילחם. אב הנוכחות שלך עמוק הובילה את הצד של השחרור לנצח, לפחות באותו רגע.
אחר כך כשזיינת אותי בתחת, כשאני על הבטן ואתה מעליי מחזיק לי את הידיים מאחורי הגב, הסתכלתי על הצלליות שלנו על הקיר. זה היה מהפנט לראות אותנו ככה, רק צלליות. וחשבתי כמה יפים אנחנו, וכמה יפה לי מתחתיך, כלואה בתוך האחיזה שלך, והרגלים בועטות במיטה כדי להכיל את הכאב. והיהירות שלי חזרה. תראי איך יפה לך נשלטת טובה. והתמונה הזו של הצלליות שלנו נחרטה לי בראש. וכל פעם שהיא עלתה לי במחשבה, נזכרתי איך סיפרת שההתקרבות והקשר, ומתוך זה בהכרח גם השליטה, נבנים בהדרגה. אז אני חושבת שאולי עלינו עוד איזו מדרגה. אבל גם הבנתי שאני צריכה עוד לעבוד על עצמי, אני והיהירות שלי. בעיקר כי מאז הפגישה אני רק עסוקה בכמה אני מחכה כבר לעלות איתך עוד מדרגה (ועוד מדרגה, ועוד מדרגה.. כמה כאלה יש?)
