אני כולי פריכה בימים האלה. כן, אני חושבת שזה התיאור הכי נכון. כל משב רוח קל גורם לי להפיל פירורים של עצמי, ומכה חלשה מרסקת אותי לרסיסים. ואני לא יודעת איך להחזיק את כל הפירורים שהם אני יחד. אז כשדיברנו על להיפגש ביקשתי ממך שתכאיב לי, ותזיין אותי, ותוריד אותי כל כך למטה עד שלא אזכור כלום. עד שהמח יכבה. ורגע אחרי תיקנתי את עצמי ואמרתי שבעצם, אולי כל מה שאני רוצה זה לבכות לך על הכתף. ואתה הבטחת שיהיה לנו זמן להכל.
מזמן חשבתי שהדימוי הכי טוב ליחסים שלנו הוא בועה. אבל אני לא חושבת שאי פעם הבועה שלנו היתה כל כך דקיקה, רעועה, ושקופה. כמעט ולא קיימת. והחוץ כל הזמן איים לחדור אליה, והלב לא באמת אפשר שלא להביט נכוחה לעולם האמיתי. ככה, הטלפון שלי, שאף פעם לא נכנס לחדר איתנו, היה מונח על השולחן ליד. ובין שיחה, לנשיקה או לסטירה, הגנבתי מבט לראות שהעולם עוד עומד על תילו ולא שוב חרב. וגם האזעקות לא עזרו. וגם הכאב בלב, והפחד, והשבוע השלם שכולו היה מעברים חדים מדי מבכי, לכאב, לחרדה. ובכל זאת הצלחנו. שמרנו לרגע על איזו בועה. היינו רק שנינו, ולרגע נשמתי אוויר נקי, מלוא הריאות. כאילו הגרון שלי נפתח לראשונה. וכל החיים הצטמצמו רק לבעלים וכלבה. לציית, לרצות, לא לחשוב. זה הכל. זה כל מה שאני צריכה וכל מה שאני יכולה.
ובבוקר, כששכבנו יחד במיטה, רגע לפני שהייתי צריכה לצאת חזרה מהבועה, הנחתי את הראש על הגומחה של הכתף שלך ובכיתי את כל מה שלא הצלחתי לבכות השבוע. והיד שלך שליטפה לי את הראש, והחיבוק שהחזיק אותי חזק, והנשיקה העדינה על המצח גרמו לי להרגיש שאני מתמצקת מחדש טיפה. איכשהו חזרתי הביתה קצת פחות פריכה.
