כשנכנסו לאולם החשוך, מלא באנשים רוקדים ומשוחררים לא ידעתי מה לעשות. כל מה שרציתי היה להיבלע בתוך הקיר. ככה אף אחד לא יראה אותי מביטה בהם מהופנטת כולי צער על זה שאף פעם לא אוכל להיות כמוהם. והבטתי בך במבט מתנצל ומבוהל, מקווה שתבין. כאילו רציתי שתדע שאני יודעת שאנחנו כאן בשבילי, ושאני כל כך מוקירה את כל ההשקעה. אבל אני מצטערת, פשוט אי אפשר. אני לא יכולה. הרי בשביל להיות חלק מהם אני צריכה לשחרר את עצמי. לאפשר למודעות הזאת שבי קצת לשקוע. אבל בזמן שהם רוקדים או נוגעים ומביטים, הכל בטבעיות ובלי מחשבה, אני חושבת ומחשבת כל תזוזה של היד, כל הנהון של הראש או נשימה. ובעיקר כל מבט בעיניים, ועל כמה חשוב שישאר עמוק ברצפה. המקסימום שהצלחתי היה להביט בך ולקוות שתסלח לי, שתבין. זו פשוט החומה הזאת שיש סביבי. היא לא מאפשרת את זה. להשתחרר, להודות שאני רוצה. כשאני עומדת ככה כל מה שיש לי בראש זה אלפי ספקות וסימני שאלה. וקנאה. כן, המון קנאה. גם אני רוצה. אבל אי אפשר. ואני יודעת שביקשתי. אני יודעת שבאנו לכאן בשביל שאזכה להגשים פנטזיה. אבל זה בסדר. יש דברים שאי אפשר. זה לפחות מה שניסיתי להסביר לך במבט. אבל נראה לי שלא ממש השתכנעת. אז בשלב מסוים הובלת אותי לחדרים האחוריים. ואני, אני ניסיתי להראות לך בכל צורה שאין מצב. שאי אפשר. רק לעזאזל כשאתה נותן את המבט הזה שאין בו שום סימני שאלה אז אין לי איך להמשיך להתווכח, ותוך רגע מצאתי את עצמי מולך על הברכיים, מענגת אותך. ואז, אז אני כבר לא בטוחה מה קרה. כי אני הייתי כבר כל כך עסוקה במקום שלי, ובתפקיד שלי, שהתנתקתי מכל השאר. העיניים עצומות ואני כולי בך. רק במעומעם שמעתי אותך מדבר עם מישהי, ולקח לי רגע להבין שהידיים שנוגעות בי בעדינות כזאת הם כבר לא שלך. אבל אני הייתי במקום אחר. בלמטה שלי, כולי שלך. ואיפשהו נדדה לי מחשבה על חומה, ועל אי אפשר. אבל היא נשמעה כמו הד רחוק. פתאום לא ראיתי שום סיבה שלא. הרי אני שלך ואתה איתי. אז אני יכולה לטבוע בתוך המקום שלי, מתמסרת לך ולהוראות שלך. וכמה דקות אחרי היא כבר תפסה את מקומך, ופתאום אני מענגת אותה ולא אותך. ורגע אחרי בן הזוג שלה כבר חדר אליי, והייתי בין שניהם, בדיוק כמו בפנטזיה שסיפרתי לך. אני לא יודעת מי הם היו. כל הזמן הזה הראש שלי היה למטה, רק מדי פעם הרמתי אותו קצת כדי לראות שאתה שם. ובדרך עברה לי איזו מחשבה רחוקה של מה לעזאזל קורה, ומה את עושה, אבל גם היא היתה רחוקה כל כך שבקושי שמעתי אותה. וכשהם הלכו, שאלת אותי לשלומי, וכל מה שהצלחתי לומר זה, אפשר עוד בבקשה. ונבהלתי מעצמי. מכמה רציתי, וכמה התמסרתי לך, ולהם, ולסיטואציה. למרות שהם לא ממש היו שם מבחינתי. זה היה רק אני, ואתה. וכשחזרנו אחרי הפסקת הסיגריה לחדרים האפלים עם המזרונים שאף אישה לא היתה עולה עליהם אם היא שפויה בדעתה (מה שברור שלא הייתי כי המוח נזל לי לרצפה), אז פנו אליי זוג ושאלו אם אני פנויה. ואני רק הנהנתי עם הראש והצבעתי איתו לעברך. ותוך רגע כבר היית שם, והיא שאלה אותך למה אני כל כך שקטה. אז הסברת לה בקול ענייני שאני לא שקטה, אני פשוט צייתנית. הכלבה שלך. ורגע אחרי כדי להוכיח את הטענה הורדת אותי לארצה. ובשניה הזאת, בדרך למטה, השרתי אליך מבט וחייכתי לך. הרי זה רק אני ואתה. אז שאלת אם הם ירצו קצת לשחק איתי והם ענו בשמחה. ושוב מצאתי את עצמי בין שניים, ואיתך, בצד, שומר עליי.
אז הגשמת לי פנטזיה, וכל הדרך חזרה הרגשתי כל כך אסירת תודה. ואולי יום אחד אוכל באמת להשתחרר כמו שאמרת, ולא להיות מוקפת בחומה. יום אחד אוכל להגשים פנטזיות מבחירה ולא כי הורת לי, ולהשיר מבט החוצה למי שאיתי ולקבל את עצמי על זה שזה טוב לי, שזה מה שאני רוצה. לקבל את היותי כזאת... אממ.. נוזלת, או אולי.. טוב יש לך את כל המילים המקסימות שלך שאני שונאת שמתארות אותי בצורה נפלאה. אבל האמת היא שאני לא בטוחה להיות בשום מקום אחר. אני אוהבת את המקום שלי על הרצפה בין הרגליים שלך. הכלבה שלך.
