כבר חמישה שבועות שהוא לא בבית. מגיע לביקור חטוף פה ושם ואז רץ חזרה. והכל בסדר. הבית מתפקד, הימים עוברים. שגרת מלחמה. וכולן ככה אני אומרת לעצמי. תהיי חזקה. עם שלם מתבוסס במלחמה. פשוט צריך להחזיק, ותגידי תודה.
אז אני עוברת במסדרון בבית, מפזרת כביסה, ופתאום אני רואה כתם של רטיבות על הקיר. הבית ישן, אני מזכירה לעצמי, ויש רטיבויות פה ושם. לא נורא, סתם כתם. כשיחזור הוא יטפל בזה, אני מרגיעה את עצמי. אז אני ממשיכה, מנסה לארגן את הילדים, לסדר את הבגדים, לנשום קצת. אבל הכתם הזה לא יוצא לי מהראש, כולו רודפני. הנה, הבית מתפרק לי, אני חושבת לרגע, ואז ממהרת להסיט את המחשבה חזרה למה שחשוב. יש עוד כביסה. אני מבשלת ארוחת ערב, והבן שלי קורא לי תוך כדי מחדר המשחקים. המחשב שוב קרס והוא כולו מתוסכל. בינתיים הכלבה נובחת בלי הפסקה. ככה היא תמיד כשמישהו מאיתנו לא בבית. היא כולה חרדה, רועדת מתחת למיטה ונובחת. ובדיוק הטלפון מצפצף ואני רואה שיש לי הודעה ממנו, אני מתרגשת לרגע, רק כדי לקרוא שהוא לא יהיה זמין כמה ימים אבל שהכל בסדר. אל דאגה. והחביתה נשרפת, בזמן שהגרון שלי נחנק. והילד קורא לי שוב שאבוא. שהמחשב קרס. אבל אני לא יודעת מה עושים, אני צועקת לו בחוסר אונים. זה אבא מבין בדברים האלה. כשהוא יבוא הוא יעזור. ותוך כדי אני עוד מנסה להציל את שאריות החביתה ומתפללת שהכלבה תשתוק כבר כי אני לא יכולה יותר. אבל הוא לא יבוא, הוא אומר לי. הוא בצבא שכחת. אבא לא פה, הוא בוכה מתסכול. אני יודעת, אני פתאום מתפרצת עליו. אני יודעת.
אז אני משמרת את הזמן שלנו בחרדת קדושה. מחפשת עוד זמן בריחה. מסיבות זימה, תחנונים של כלבה. רק אל תאמר לי ללכת. תן לי רק עוד שניה. עוד ליטוף, עוד מכה. רק אל תפתח את הדלת, רק אל תשלח אותי חזרה. אתה לא יודע שבחוץ מלחמה?
