אתה רוצה לדעת על מה אוננתי. תמיד מבקש פירוט מקיף. ואני כבר אפילו כמעט שהתרגלתי, והלב דופק טיפה פחות בחרדה, והלחיים קצת פחות אדומות מבושה כשאני מתארת במילים לי ולך את הדברים האפלים שבראש שלי. בכל זאת, אתה הבעלים שלי. והוכחת שלא תברח כשתגלה, אפילו שכנעת אותי שזה רק מגרה אותך יותר.
ושמתי לב שהדברים עליהם אני מאוננת (בזמנים שזה נתון לבחירתי) משתנים בהתאם למצב, לחיים. זה הגיוני אני מניחה. יש לנו צרכים שונים בתקופות שונות. כך שלפעמים אני מאוננת על פריצת גבולות, על כמה אנשים, ותנוחות שונות. אולי זה אוננות של שגרה, כשהצורך לנדוד ולא להישאר במקום פתאום מתקיף אותי. כשאני רוצה לחקור ולעוף עם כל מה שלא העזתי עד עכשיו. ולפעמים אתה רחוק לי, ואז אני מאוננת על להיות שלך. עליך לוחש לי באזון כמה אתה נהנה שאני הכלבה שלך, על החורים שלי שפתוחים בשבילך (טרמינולוגיה נוראית, רק שתדע!). או על איך אתה מגיח מאחורי בזמן שאני מכינה לך את הקפה, מכופף אותי קדימה ומתחיל לזיין אותי בתחת, נהנה מהיבבות שלי. אני חושבת שאני צריכה את זה, את הרגשת השייכות והביטחון. בעיקר כשאני מרגישה קצת לבד או מעורערת. אז אני מאוננת עליך מעגן אותי כמו שרק בעלים יכול לעגן כלבה.
אבל בזמן האחרון, בתוך כל הכאוס שאנחנו חיים בו, אני מוצאת את עצמי בעיקר מאוננת על מהות. הבדסמ שלי תמיד היה נראה לי חלק פנימי ובלתי נפרד, אף פעם לא משחק מהצד. אבל עכשיו, בימים האלה אני מאוננת על המחשבה שהוא הכל. שנועדתי לזה, ונוצרתי בשביל זה. שכל מה שאני, שכל ההוויה והרוח והגשמיות שהם אני, נוצרו בשביל ההנאה שלך. עד כדי כך שהגוף מגיב לידיעה שהוא עושה לך טוב, וכולי רטובה רק מהמחשבה שעוד מעט אזכה שתשתמש בי. אזכה להגשים את עצמי. והמהות הזאת נותנת לי משמעות. ועם המשמעות הזאת אני גומרת. ואולי זה הגיוני שבתוך כל חוסר האונים הזה, במקום שבו הכל קצת חסר משמעות, אני מחפשת לי מקום משלי, שבו יהיה לי מהות. ואחרי זה אני חוזרת למציאות, ויש לי עוד משמעויות ומהויות. אני יודעת. אבל זו אחת שאני בטוחה בה, ובטוחה לגביה, ובעיקר, וואו, והיא גורמת לי לגמור נפלא.
