נשלטת פוגשת שולט באמצע החיים. ככה זה. ויש לה את ההווה שלו, ולפעמים, אם יש להם מזל, אז גם קצת או יותר עתיד. אבל לא עבר. העבר הוא שלו. והוא היה, וחווה, ונלחם או נכנע, ואהב וחמל ונפגע. אבל זה שלו, לא שלה. והוא יכול לשתף ולחלוק, אבל מה זה משפט או שיחה לעומת חוויות מעצבות של חיים. ואולי היא לא צריכה. אולי מספיק ההווה שלו. כי הוא כולו שלם ועגול. והיא הרי נותנת את עצמה למי שהוא עכשיו, לא למי שהיה. ויש בזה גם המון עוצמה, באמונה כאילו הוא תמיד יהיה כי הוא תמיד היה. לא משתנה, לא זז. כמו אבן יציבה. כמה ביטחון יש במחשבה.
אבל אני לא רוצה. אני רוצה את הכל. את כל סיפור החיים, וכל נקודה חשובה. וזה לא מתוך יצר מציצנות (אולי רק טיפה). זה פשוט כי אני נדהמת ממנו ומעריצה את המחשבה, והניסיון והתובנה העמוקה. ואני רוצה ללמוד ממנו הכל כדי שאולי אוכל גם אני להיות קצת כמוהו כשאהיה גדולה. וחשבתי להוסיף שזה גם עוזר לי להיות יותר טובה. אבל לא. זה לא בשבילו, אלא בשבילי. אנוכי נורא. אז אני אוספת, ומתייגת, ושואלת וחוקרת, ואוגרת כל טיפת מידע. וכשנגמרים המילים אני עוברת לקרוא את הספרים שקרא. את אלו שהוא מדבר עליהם עם ניצוץ בעיניים, או מספר כמה השפיעו עליו, על האיש שהוא עכשיו ועל זה שהיה. וזו קריאה שונה וקצת משונה. כי אני קוראת את הספר בשני קולות, בשלי ושלו. כי אני מרגישה, וחווה ולומדת, ואז עוצרת להרהר במה הוא הרגיש וחווה. וזה כלום. טיפה בים של שנים של חיים, וחוויות, ואתגרים ואהבות. אבל זה משהו, עוד כמה עקבות בחול שעוד נשארו אחרי הגלים של כל מה שחווה. אבל אני, אני לא מוותרת על כלום, את הכל אני רוצה. והוא כבר יודע שכזאת אני, נשלטת חמדנית נורא.
