רבנו. וזה קורה לכולם. לכל זוג. גם בקשר שליטה. ואפילו לבעלים וכלבה. אבל הריב הזה הוביל לרגע של התרחקות. כזאת שאולי בקשר אחר הייתה כמעט בלתי מורגשת. רק שאצלי היא עוררה בהלה. הסתובבתי לי עם מועקה, ופחד והרגשה שאני אבודה. וניסיתי להבין למה. ופתאום עלתה לי לראש תמונה של כיסא עם משענת. וחשבתי איך הוא המשענת שלי. מערכת תמיכה. וקפץ לי לראש השאלה שעלתה בי מיליון פעמים. למה אני צריכה את זה? הרי אני יכולה לבד. יש לי שרירי גב ויציבה בדיוק כמו כל אחד אחר. לפעמים אני אפילו מעזה לומר שיש לי יכולת ספיגה גדולה משל אחרים. ובכל זאת אני כל כך צריכה. כל כך צריכה עד שמצאתי את עצמי פעם, לתקופה קצרה נשענת על משענת שכולה סכינים ונלחמת עליה. נלחמת לא לאבד אותה וממשיכה שוב ושוב להיחתך. עד שמצאתי משענת אחרת שאפשרה לי לראות את הפצעים. והמשענת שלי עכשיו יציבה. אני יודעת את זה. וידעתי את זה תוך כדי הריב. ידעתי שהוא שם. אבל התרחקות קטנה ואני כולי נכנסת לבהלה. ותהיתי למה. וניסיתי להסתכל החוצה על התמונה. והבנתי שזה לא חוסר היכולת. אני יכולה לא להישען. אבל זה מתיש ומכלה. זה משאיר אותי במאבק תמידי לשמור על גב זקוף ועמדה יציבה. זה לא מאפשר לי רגע מנוחה. ורגע אחרי ההבנה הזאת צצה לי מחשבה מפחידה. אולי היא אף פעם לא התרחקה באמת המשענת. אפילו לא טיפה. מה אם זו אני שפתאום מחליטה לישר את הגב, לנסות לראות אם יש לי יכולת לעמוד זקופה, ורגע אחרי אני מבינה שזזתי מהמשענת שלי ונבהלת שהנה איבדתי אותה. ובאותה שניה, המחשבה הפכה ליותר מפחידה. כי ידעתי למה אני עושה את זה. זו המלחמה המתמדת בין הרצון למשענת והפחד למצוא את עצמי נשענת על קנה רצוץ ואז נחבטת ברצפה. החרדה שאם פעם אשחרר הכל, אשים את כל המשקל שהוא אני, אמצא את עצמי שרועה כואבת ולבד על הרצפה.
הבעלים אמר לי שהוא היה רוצה לשעבד אותי. להפוך אותי לשפחה. והמחשבה הזו רגשה אותי כל כך, והגוף שלי צהל לקראתה. אבל הראש שלי שאף פעם לא שותק, שתמיד טובע בספקות וסימני שאלה צעק עלי שזה שטויות. שאי אפשר. שאסור ליפול לאשליה. כי כל מה שהיה לי בראש זו תמונה שלי מונחת ומוחזקת על כסא. רפויה ובטוחה. וזה אותו הראש, ואותם ספקות וסימני השאלה שגורמים לי להיות כל כך צריכה את אותה משענת. את היציבות הזאת שהיא מבטיחה, והביטחון בעולם שכולו רק מורכבות ותהיה. אבל גם כל פעם להתרחק ממנה. רק קצת, רק טיפה. רק כדי לבדוק שאני יכולה לבד. רק כדי לא לגלות שמעצם ההשענות שברתי אותה. וכל מה שנשארתי איתו בסוף זה לופ אינסופי של מחשבה. זה צורך עמוק, וידיעה שאני זאת שמונעת מעצמי את מה שאני צריכה. ומלחמה אינסופית של צורך לשחרר שליטה, וצורך לא לאבד אותה. וחשבתי כמה הייתי רוצה שיקשור אותי לכסא, ויחזיק אותי צמודה למשענת שלי, ואליו. שישתיק לי את המחשבה.
תציל אותי בעלים. בבקשה.
