הגעתי אליו כולי מכווצת ואדישה, ועם מין כאב עמום ולא מוסבר בלב. כלומר הוא מוסבר, ויכול להיות גם מדובר, ויש לי המון מילים ומחשבות שמדייקות אותו פלאים. רק שלא רציתי. לא רציתי לחשוב, או לדבר ובטח לא להרגיש. אז דחפתי הכל עמוק פנימה, וכיווצתי חזק את השרירים כדי ששום דבר לא יפציע פתאום. וסגרתי את הראש עם חומות מבוצרות, וניתקתי אותו מהלב. וכל מה שנשאר לי היה רק כמה תסמינים קלים. שרירים מכוווצים, וגוש בגרון, ולב שלפעמים מזכיר במעומעם כמה הוא כואב.
אז ביקשתי שיעזור לי, שיעזור לי לטפל בתסמינים. רציתי כל כך שיכאיב לי וישתמש בי. שיחתוך לי את הבשר, שיפרק אותי לרסיסים. שאוכל לשכב על הרצפה שלו כולי קליפה ריקה. שאהיה כל כך עסוקה בלשרוד שלא ארגיש יותר שום דבר אחר חוץ מכאב משתק. שיחליף לי את הכואב הזה בלב לכזה שאוכל להתמודד איתו. שיתן לי את השקט שרק בעלים יכול לתת לכלבה. השקט של לא להיות כלום חוץ מחפץ. אבל הוא לא הסכים. במקום הוא השתמש קצת, והכאיב טיפה, ואז אסף אותי אליו לחיבוק, ולחש לי באוזן, תבכי כלבה. וכעסתי, ולא רציתי. לא רציתי להרגיש. ופחדתי נורא שאם אשחרר קצת את הבטן התפוסה, אם אתן לדמעות לצאת, אז הם יטביעו אותי בתוך הכואב הזה. אבל יש לי בעלים טוב, ודואג, וחכם. הפתרון הוא לא לברוח הוא הסביר לי, אלא להרגיש. לדבר, לחשוב, ולהבין. לא לתת אקמול לכאבים אלא להתמודד עם הבעיה. אז בכיתי לו על הכתף, השרירים קצת נרפים, והלכתי לישון לא עם הכאב המתוק של מתנה מהבעלים, אלא עם כאב פועם בלב. אבל גם עם ידיעה שאני לא לבד. שהבעלים כאן ויהיה בסדר. ועם ההבנה שאי אפשר לברוח מהחיים. לא חשוב כמה אנחנו רוצים.
והוא עוד יעניק לי את הכאב שאני צריכה. והוא ישתמש בי, ויחפיץ אותי, וישתיק לי את הראש מכל הסערה. אבל לא ככה. לא ממקום של בריחה. לא מתוך ניתוק אלא מתוך חיבור למי שאני ומה שאני צריכה.
אז כואב לי קצת בלב. אבל זה לא נורא. כי הוא גם מלא אהבה והערכה לבעלים, וכי אני מדברת, וחושבת, ולאט לאט גם מבינה. הוא אף פעם לא נותן לי לברוח מהכאב הבעלים. תמיד מוצא דרך להחזיק אותי חזק כדי לקבל את המכה הבאה. ותמיד אחרי הכאב אני כולי בהודיה. אז גם כאן. אין לאן לברוח. ואני גם לא צריכה.
תודה בעלים.
