אנחנו מתגרשים. ואין ריבים ואין צעקות. 18 שנה ביחד, כשחיינו יותר ביחד מלחוד. ואין דרמה או משבר. יש התרגשות מלווה בפחד מהלא נודע. ויש שותפות כזאת שיש רק למי שגדלו יחד, שגידלו אחד את השניה. אז אנחנו יושבים בסלון, מחזיקים ידיים ובוכים. או שוכבים על המיטה בחיבוק ומדברים על חלוקת רכוש, ומחשבות על פרק ב' וילדים. ויש כעס. המון. אבל רובו מכוון אל עצמנו. שתי הוויות שמורכבות מרגשות אשמה.
ואמרו לנו שאנחנו מפגרים, שקשר כזה לא שוברים. כי יש לנו משפחה מדהימה, ואהבה אין סופית, ושותפות גורל שכורכת אותנו יחד. אז עושים ויתורים, הם הסבירו. ונראה היה לשנינו שהם מסתכלים עלינו ומדברים אל עצמם. או שהם מביטים אלינו ואז מעבר להרים, לאיזה חלום שמתרחק להם. אין דבר כזה מושלם, הם מסבירים לנו, ובטח לא אושר. אל תהיו פזיזים או אנוכיים. אבל נמאס לנו מתבניות, ועייפנו מלבקש עצות או לחיות איך שנעים לאחרים. ואין לנו יותר כוחות לנסות לייצג לאחרים את מה שהם רוצים. אז החלטנו שמגיע לנו להיות מאושרים. בלי בית גדול, ומטבח מעוצב. בלי לעשות כאילו בשביל אחרים. ואנחנו לא תמימים. אנחנו לא מצפים לאיזה אושר מידי, או בכלל. כבר מזמן הבנו שאושר הוא לא מצב נתון אלא רגעים של חסד. אבל אנחנו דורשים את הזכות לרדוף אחריו. ואולי גם את הזכות להיות תמימים.
וזה לא באמת שאני בטוחה במשהו. ביטחון מבחינתי הוא עוד פחות מושג מאושר. ואני כולי פחד ובהלה. מה אם הכל שכנוע עצמי? מה אם אני עושה את הטעות הכי קשה? אז אני שוכבת ערה שעות במיטה ודואגת. אבל לצד הפחד יש גם התרגשות עצומה. איזו ידיעה שזה נכון. כבר בחרנו שנים בלא לבחור. בלרדוף אחרי מה שאנחנו אמורים. והיו לנו תוכניות חומש, ודרך ברורה לאן ממשיכים. אבל עייפתי מלהתחרט על הדברים שלא בחרתי. עייפתי מלהתקדם לאן שאני אמורה. ועכשיו אין לי מושג. לא מה יהיה מחר ולא מה יהיה בעוד כמה שנים. וזה קצת נפלא. כי אין דרך אחת רצופה מהמורות ותלאים. יש אינספור דרכים. ואין בחירה נכונה. בשביל לבחור נכון צריך לדעת קודם לאן הולכים.
זה עצוב, הוא אומר לי.
אני יודעת, קצת ניפוץ החלום, אני עונה.
אולי החלום היה הבעיה מלכתחילה, הוא מהרהר בקול רם.
נכון, אני מסכמת, ומחזירה את הראש שלי להישען על החזה שלו.
החלום ושברו.
