"ארצה, כלבה," הוא אמר פתאום. ובשנייה וחצי מהרגע שהמוח שלי קלט את ההוראה ועד שהברכיים שלי ננעצו באדמה הלחה, עברה לי בראש רק מחשבה אחת – "מטומטמת שכמוך, היית צריכה לדעת שזה יקרה. ממתי הוא יוצא איתך לטייל עם הכלב? ברור שהיה כאן משהו מתוכנן, איך לא חשדת?"
"על ארבע," הוא הורה, ומיד הוסיף בלי לחכות שאעכל, "עכשיו תגמרי, כלבה." ושוב הופתעתי מכמה מחשבות יכולות לעבור בשבריר שנייה. הראש שלי זעק שאין סיכוי, שהוא לא נורמלי, וכבר התחילה להתגבש לי בראש תולנה שעטופה יפה עם ציניות ועקיצה – אבל הגוף שלי כבר מזמן הפסיק להקשיב לי. בטח כשזרמים של עונג התפשטו בו בגלים. ובמקביל הראש חזר לצעוק שכדאי שאני אשתיק את האנחות אם אני לא רוצה להעיר את השכונה. שניות אחר כך כבר רעדתי כולי, נכנעת לעוצמת התחושה. "תודה, בעלים," לחשתי. והוא רק ליטף לי את הראש והוסיף, "כלבה טובה." נשארנו ככה עוד רגע – אני על ארבע בגינת הכלבים השכונתית, במרחק שלוש דקות הליכה מהבית, עם הפנים צמודות לאדמה, בונה תירוצים בראש למה אני ככה, רק למקרה שמישהו יעבור וישאל, והבעלים מעליי, אם חיוך מרוצה מעצמו, אני מניחה. "כל מה שחסר לי זו רצועה." הוא אמר אחרי רגע. ואני המשכתי לתהות מה יקרה עכשיו, ולנסות להבין מה אני חושבת על כל הסיטואציה ומה אני רוצה.
"את יכולה לעמוד, כלבה," הוא אמר. "רק תגמרי שוב בשבילי." ושוב הרגשתי את הפקודה מתפשטת בכל תא בגוף, שלא הספיק אפילו לעכל וכבר הגיב אוטומטית לבעלים שלו. כל הניסיונות לשכנע את עצמי שזה לא טוב, שזה נורא – נשטפו לגמרי. הגוף, שנשבר כבר מזמן, הודה לי עם איזו הרגשה נפלאה שהתפשטה בו. כמו נרקומן שבדיוק קיבל מנה. וככה נשארתי עוד רגע מתנשפת על הרצפה.
"את מבינה עכשיו, כלבה?"
"כן, בעלים," הנהנתי בשקט, "אני מבינה."
