אתה אומר לי להאמין בך, ואני, אני כל כך רוצה. אבל אני לא מאמינה בכלום. ואי אפשר. כי אמונה היא תקוות שווא, והחיים גם ככה כואבים מדי, ומדממים מדי. בעיקר כשאתה גר בארץ המובטחת, בעיקר כשאתה הכי קרוב לקדושה. ואני קמה כל בוקר כואבת, ופותחת חדשות עם מועקה. כי מי יודע איזו גזרה תיפול עלינו היום. ואני מסתובבת עייפה, וכועסת. כי למה? וכמה אפשר? ואני מתבוננת לשמיים ומקללת את כמה שאנחנו לבד.
אז אני לא מאמינה. למרות שאני כל כך כל כך רוצה. שנים חיכיתי לבת קול שתרד ותתן לי איזו תשובה, איזו הכוונה. שתראה לי שיש משמעות והשגחה.
וגם באנשים אף פעם לא האמנתי. אולי כי לא הכרתי אף אחד באמת. הכרתי רק את עצמי והשלכתי את עצמי על כולם. כי איך אפשר להאמין באנשים אם אני לא מאמינה לעצמי. אם אף פעם לא האמנתי למילה שיצאה לי מהפה כי לא היה לי מושג מה אני באמת מרגישה. ואיך אדע שלא כולם כמותי? מדחיקים, ודוחקים, מנותקים ומחייכים או מהנהנים רק כדי שלא יגלו שאין להם תשובה.
ואז אתה בא ומבקש שאאמין בך. ואני מסתכלת עליך בדמעות של תסכול כי אי אפשר. אני לא יכולה. אז אתה מרשה לי לקבור את הפרצוף שלי עמוק בין הרגליים שלך. לנשום אותך. ואז מושיב אותי מולך מפושקת וערומה, ומצייר עליי ציורים עם הסיגריה שלך. ופתאום אני כבר לא חושבת, ולא מפחדת. פתאום אני רק צריכה. צריכה עוד כאב, ועוד מגע, ושבבקשה בעלים, תרשה לי לגמור, אני מתחננת בבקשה. ואתה מסתכל עליי בחיוך הזה שלך. ומדבר איתי עם הקול הבטוח הזה שלך, שאף פעם לא עולה מעבר לכמעט לחישה. כי למה לך. אני איש פשוט אתה מסביר לי, לא מתוחכם. ואני מחייכת כי אתה האיש הכי חכם שהכרתי, ושום דבר לא פשוט אצלך. וכי אין שום טיפת צניעות בהתנשאות שלך. אבל זה נכון. אתה לא משקר, או אומר דבר אחד ולמחרת משנה את דעתך. אתה כולך יציב ובטוח. והגוף שלי כולו רועד ממך, מהכאב, מהעונג ומהתחושה שהנה אני בטוחה. וזה לא בכאילו, זה לא רק דרך ביטוי. אני רועדת כולי, מולך. כמו מי שמנסה לשחרר עצמו מתוך הכבלים ככה הגוף שלי משתחרר בעוצמה מכבלי המחשבה והדאגה.
תאמיני בי אתה אומר לי, ופתאום אני חושבת שאולי אפשר, שאולי אני יכולה. לא אמונה עיוורת, לא הערצה. רק ידיעה שטוב לי איתך. ושאיתך אני יותר טובה. ושכל הלחץ, וחוסר האונים, הכאב ואיבוד השליטה קצת קל יותר כשיש אותך. כשאני תחת שליטתך.
אז אני מאמינה בעלים. תודה.
