הסיפור שאינו נגמר

זה בכלל התחיל בתור ערב קצת אבוד. הוא היה כל כך עייף ואני לא הייתי ממש שם. הייתי עסוקה מדי בלשמור את עצמי מלחשוב על כל מה שמפחיד אותי, כדי שלא אבלע בתוך התוהו. ובכל זאת אוגוסט, ומלחמה, וחום ולחות כזאת שגורם לי לפקפק בסיבה שאי פעם ירדתי מההרים. אז ישבנו ככה על הספה, הוא קורא ספר ואני על הרצפה לידו. מניחה את הראש על הירך שלו. רק שאז קרה משהו. אני לא בטוחה לגמרי מה קרה. אולי זה הג'וינט שבדיוק עישנתי שהכניס אותי לאיזו תודעה משוחררת יותר (לא ברור לי למה לא כולם מעשנים כל הזמן לפני סשן.. באמת. צריך ללמד את זה בבתי הספר להפיץ בעיתונים. איך שמרו ממני מידע כזה חשוב?). כי פתאום, כשהוא החליט לצרוב אותי עם הסיגריה שהיתה אצלו ביד, מצאתי את כל הגוף שלי רועד בעונג. ונדהמתי. כי הכאב החד והדוקר שזכרתי, זה שמקפיץ את כולי, התעמעם אל מול גל העונג שעבר בי מבין הרגלים ועלה לבטן, ומשם כעננה שמכסה את כל הראש. אז ישבתי שם כמעט משותקת. מתענגת מהתחושה ומחכה שיעשה זאת שוב, רק כדי להרגיש שוב את אותה הרגשה, לראות שזה לא היה טעות. ואז הוא עשה זאת שוב ושוב. מחכה קצת בין צריבה לצריבה כדי לבדוק את התגובה שלי. וככל שהזמן התארך בין פעם לפעם מצאתי את עצמי קצרת רוח. כי כמו סם, נראה היה לי שהעננה נעלמת אחרי דקה או שתיים ושאני חייבת שוב, רק עוד קצת. נאחזת בצורך לרוקן את עצמי מעצמי. ונראה שגם הבעלים הבין שמשהו קרה. כי פתאום הוא לחש לי באוזן שאני סוף סוף מוכנה לקבל ממנו סטירה. ואם הייתי מספיק חדה אולי הייתי מוחה. כי כבר קיבלתי ממנו סטירות, וכי אוי ואבוי לי זה נשמע נורא. אבל לא הייתי צלולה בכלל, או אולי הייתי הכי צלולה שהייתי בחיים. אז הוא הוביל אותי לאמצע הסלון, הורה לי לשבת על הברכיים ולאסוף את השיער והסביר לי שזאת התנוחה הנכונה שבה כלבה מקבלת סטירה. ואז הוא התחיל. סטירה ועוד סטירה. ובין לבין הוא דרש שאודה לו על כל אחת ושאבקש את הבאה. וגם שם כאילו הקסם נשאר. כי במקום כאב הרגשתי התפרצות של אור, ורעד בכל הגוף. וגם כשנפלתי מעוצמת הסטירה לרצפה, רגע אחרי כבר חזרתי לשבת זקוף, ועם עיניים עצומות לחשתי לבעלים, תודה בעלים. אפשר עוד סטירה בבקשה? וכשנראה היה לו שמספיק לי, הוא אסף אותי אליו. ואני נחתי ככה, עטופה בו. אבל זה לא הספיק לו. ולרגע היה נדמה לי שאני רואה את הניצוץ הסדיסטי בעיניים שלו בוהק באור מיוחד. ודמיינתי את הסיטואציה. כי חצי נשענתי עליו וחצי הייתי תלויה עליו, כולי רפויה. והיה ברור שהוא יכול לעשות בי מה שירצה. שאני לגמרי שלו ונתונה לחסדיו. ושאעשה הכל רק להמשיך את ההרגשה הנפלאה. אז הוא שאל אותי איך ארצה שיכאיב לי עכשיו. ולחשתי לו, אחרי קצת מחשבה, שהייתי רוצה שישתמש בנר, בבקשה. אז הוא השכיב אותי על הספה, והחל למלא לי את החזה, והרגליים, והכוס בשעווה. ותוך כדי ציווה עליי לאונן בלי הפסקה. והתמכרתי לכאב החד שהפך ברגע לעונג מסחרר. וכל הגוף שלי רעד והתפתל. עד שהרגשתי שאני לא יכולה יותר, שאני חייבת להתפרק. הוא מתח אותי עוד כמה דקות ככה, כשכל טיפת שעווה שנגעה לי בכוס הביאה אותי רגע לפני פיצוץ, עד שהוא עבר למלא לי את הכוס בטיפות כחולות של שעווה ותוך כדי ציווה, תגמרי כלבה. וגמרתי כל כך חזק, והתפתלתי כל כך הרבה, שרגע אחרי רק רציתי לעצום עיניים ולנוח קצת, להרדם ככה עטופה בשעווה שלו. איך את מרגישה כלבה, הוא שאל. מרחפת בעלים, עניתי לו. קצת כמו על ענן. זה כי את בספייס הוא אמר. והייתי עייפה מדי, ושלמה מדי, ומעורפלת מדי וחדה מדי מכדי להגיד לו ששטויות בעלים. ספייס זו סתם אגדה אורבנית ששולטים אכזריים מספרים לנשלטות כדי שיסכימו שיכאיבו להן. הרי אם היה דבר כזה אז הייתי יודעת. אבל ליתר ביטחון, ורק כדי להיות בטוחה שלא אאבד לגמרי את ההרגשה, שלא אולי אקום מחר וכבר לא אוכל לנהות שוב מהכאב שמנקה לי את הנשמה, שהוא יחזור להיות סתם המון כואב, ורק קצת מרגש, אז ביקשתי ממנו עוד, בבקשה. והוא עבר להצליף בי. שוב ושוב. יותר ויותר חזק. עד שנפלתי על הרצפה. ואז הוא חזר לאסוף אותי אליו, ולחש לי באוזן בשקט, תבכי כלבה. והכל יצא. כל הדמעות שהטביעו אותי בתוך עצמי, כל המאמץ האדיר לנתק את עצמי מעצמי כדי לא להיקבר תחת הפחד והעצב והתשישות הנוראה. ובכל הזמן הזה לא הוצאתי אף צעקה. ולא הייתה אף התנגדות או תחינה לרחמים. בעצם, זעקת השבר היחידה שיצאה ממני, אחרי הצריבות, והסטירות, והשעווה וההצלפה, היה כשהוא זיין אותי אחר כך ולחש לי באוזן, לא את עוד לא יכולה לגמור כלבה.