מה את עושה? הוא שואל אותי בכעס בזמן שאני יושבת ליד הספריה שלו ושואפת עמוק את הריח של ספר ישן. חמש דקות קודם, כשכולי מוקפת בספרים ועוברת לאט ספר אחרי ספר ומעלעלת בו הוא כבר אמר לי בכעס שאם אני רוצה איזה סיכוי לקבל היום זיין אז כדאי שאסיים לסדר את הספרייה שלו בהקדם. רק אז הבנתי שאני כבר שעה יושבת מול ערמת הספרים והתקדמתי בקושי במדף אחד.
אני כל כך אוהבת ריח של ספר ישן אני אומרת לפרצוף הכועס שלו. אבל הוא ממשיך להתבונן בי בכעס רטורי, שהופך לכעס קצת פחות רטורי כשאני דוחפת לו את הספר לאף שיריח גם.
אני אוהבת ריחות בעלים, אני רוצה להסביר לו. הם ממלאים בי משהו בפנים עמוק. איזה חיבור פנימה לעבר, ואיזה ביטחון במשהו שיהיה שם גם בעתיד. הרי ריח, כמו שאר החושים, הוא לא רק ריח. הוא זיכרון. ואנחנו אין לנו שום משמעות, או זהות, או מהות, בלי זיכרונות. ויש דברים שהראש זוכר במעורפל, אבל הגוף מבין ברגע דרך החושים. הגוף זוכר. כמו הזיכרון הזה של מגע שמרטיט אותנו, שחודר מעבר לעור פנימה, או של טעם שהוא לא דווקא ערב לחך אבל הוא ערב לנפש. ואני אוהבת לזכור, ואני כל כך עייפה מראש מלא מחשבות של זיכרונות מעורפלים. בחושים יש איזו וודאות כזאת שעוקפת את השכל, ונכנסת עמוק לוורידים. אז אני אוצרת בתוכי זיכרונות של חושים. ריח של ספר ישן, או קפה בבוקר. אז אני תוקעת את הראש עמוק במפשעה שלך כשאתה מרשה לי לנוח רגע על הירך שלך. והריח מזכיר לי את כל הפעמים הקודמות שהייתי שם, ומרגיע אותי שהוא יהיה שם גם בפעם הבאה. ריח של שיוך, ומקום, ובית. או שאני מריחה את הכרית שלך, כשאני קשורה אל המיטה. ואז אני יודעת שתחזור. וגם זה עוזר לי לראות תמונה יותר ברורה שלך בזמן שאני מקללת אותך כי אני ממש חייבת פיפי ואני יודעת כמה אתה נהנה מהידיעה. ובכל פעם שאתה מרשה לי לענג אותך, אז הפה נזכר בתחושה המוכרת, ברכות שמתקשה. וכשאני מתגעגעת ורחוקה, אז לפעמים אני שומעת את הקול שלך, חוזר על מילים שאמרת או עוד לא אמרת, ואני קצת יותר קרובה.
אני אוהבת לזכור בעלים, אבל הזכרון מאכזב אותי כל פעם מחדש. הוא מתאר מציאות שלא באמת הייתה. הוא צובע עולם בשחור ולבן וטוב ורע. מעלים פרטים חשובים כדי לציר מציאות, מספר לי סיפורים. אבל הריח לא משקר. גם לא המגע, והטעם, והראייה, והשמיעה. אז אני יושבת מול הספרייה שלך ומרחרחת לי ספרים ישנים. ואני רואה את החיוך, או את הגבות המורמות בחצי תרעומת וחצי פליאה, ואני שומעת את הקול שלך שיש בו איזה רוך כזה שאתה לא יודע להסתיר. ואני שמחה בעלים. כי ביטחון, ושייכות, ומקום, לא יוצרים מתוך זיכרונות ומחשבות הגיוניים. זה משהו שטבוע אצלנו עמוק עמוק, דרך החושים.