שאלתי אותו בחשש אם הוא חושב שבאמת אפשר שקשר שליטה יהיה קשר מלא, וארוך. שהוא לא מפחד שכמה שמתקרבים ככה השליטה יורדת. ששליטה אמיתית ומלאה היא סתם סיפורי פנטזיה. וכשהשאלה הזאת, שרדפה אותי בחודשים האחרונים, יצאה סוף סוף מהפה, אז הרגשתי כאילו כל האוויר נתקע לי בגרון וישבתי מתחתיו מחכה קצת מבוהלת לתשובה. כי אני רוצה לחשוב על זה, להיות יכולה לדמיין חיים שמלווים תמיד בשליטה, ומצד שני אני לא מוכנה לחשוב על זה אם זה לא קיים. אני כבר גדולה מדי לאגדות. וזה היה כאילו הכל היה תלוי רק בתשובה שלו. כי אם הוא אומר אז אפשר. אבל אם הוא אפילו לא מאמין בזה אז אנטוש את המחשבה. אקבל את המציאות המגבילה. ואולי גם בתוך זה תהיתי על עצמי. האם אני יכולה. האם לא ארצה את הרגע שבו יש לי מקום משלי. לקבל החלטות, ולהיות עצמאית לטיפה. אז כמו נשלטת טובה, הראש שלי רץ מכאן לשם ובחזרה. כשהמחשבות והפחדים מרחפים מסביב הראש שלי בלי הפסקה, עד שהרגשתי שעוד רגע אטבע. אבל הוא אמר שכן, שאפשר. שחיים הם דינאמים ומשתנים אבל לפחות קשר איתו תמיד ילווה בשליטה הדוקה. אבל גם ששליטה חייבת להיות נכונה לשני הצדדים, וזה בסדר שבדרך גם הצרכים משתנים. ונשמתי לרווחה. כי במשפט אחד שלו הוא העיף את כל המחשבות וכאילו הושיט לי גלגל הצלה. נותן מקום לשליטה קבועה כמו גם ליכולת שלי להישאר משתנה.
ואז הוא גם הוכיח לי את זה. בערך. אני אף פעם לא לגמרי בטוחה שאפשר לחשוב על שגרה שאני איתו. גם אחרי שנה כל זמן איתו מרגיש לי כמו מחוץ למציאות, גם כשאנחנו כל כך עמוק בתוכה. אבל פתאום היו לנו ארבעה ימים רצופים. רק אני והוא בדירה. וזכיתי לישון על המזרון שלי לידו, ולאכול מתחת לכסא שלו על הרצפה. ולשרת אותו, ולדאוג לו. וגם סתם ללכת לשתות או לטייל על החוף בלילה. וכשהיה צריך ללכת לעבודה, הוא קשר אותי עם שרשרת למיטה שלו, והשאיר אותי לסיים את המשימות שלי בעבודה (וכן הייתי ממש צריכה פיפי וכשהוא הגיע כמו בעלים טוב דבר ראשון שהוא עשה היה לדרוך לי על השלפוחית כדי להנות עוד קצת מחוסר האונים של כלבה קשורה). וכשהיה חייב להמשיך לעבוד בערב, ואני תהיתי מה אני עושה, אז הוא הודיע לי שעכשיו אשב מתחתיו לקרוא וגם דאג להניח לי ביד את הספר שרצה. והוא אפילו הספיק להתעלל בי כמו בעלים טוב (או בעצם נורא). מין סשן שליטה לא מתוכנן שכלל אותי מנסה להכניס את כריות הספה החדשה לתוך הריפוד שלהם, שהתאים עליהם בערך כמו ששמלת החתונה מתאימה על נשים אחרי לידה. ובזמן שנלחמתי במשך כמעט שעה על הכרית הראשונה, מצפה שמתישהו יעזור לי קצת, הוא ישב לו עם סיגריה ורד בול וצחק עליי. זה נגמר בי מזיעה ועצבנית, ובו שממשיך לצחוק עליי גם אחרי שזרקתי עליו את הכריות של הספה. ובסוף במקום להתנצל ולתת לי לעשן סיגריה החוצפן שלח אותי להתקלח כי הוא טען שכולי מזיעה. וקיללתי אותו כל הדרך למקלחת, ותהיתי לעצמי איך יכול להיות שכל מה שאני חושבת עליו זה כמה אני לא רוצה לעזוב לעולם. שככה אני רוצה. לקום בבוקר כדי לשבת לו בין הרגליים ולמצוץ בזמן שהוא קורא את העיתון, ולחכות לו קשורה למיטה, עד שיבוא להשתמש בי. ובין לבין גם להיות אני, עם חיים, וחברים, ומשפחה, ואהבות, ועבודה. אבל תמיד מולו, ושלו. תמיד יודעת שהכל בסדר. יש לי בעלים ואני בשליטה
.
