יומן מסע

בסיבוב השני שלי בהודו, שנתיים אחרי הראשון, כבר ידעתי בדיוק איך אני מתחילה - נוחתת בדלהי, תופסת אוטובוס ראשון ודוך צפונה. קאסול. הבית.

קאסול, או כפי שניתן לכנות אותה ישראל הקטנה, זה כפר מופלא שנמצא בעמק עוד יותר מופלא (פרוואטי...) שמתישהו במהלך ההיסטוריה הישראלים גילו ולגמרי אימצו. 

סביר להניח שמה שאני מכירה כבר השתנה, בכל זאת עברו כמעט עשר שנים מאז שהייתי שם, אבל אני זוכרת את זה בדיוק כמו שהיה.

בערך 90% מהתיירות שם היא ישראלית, יש שלטים בעברית, תפריטים בעברית, ההודים עצמם יודעים עברית, יש שם את סמי בורקס המפורסם שמוכר אוכל ישראלי , בקיצור, כל מה שאתם לא רוצים ולא מחפשים בחו"ל. אז למה זה עובד? 

האווירה, הטבע המטורף, הג'אראס המובחר, הכיף והצחוקים שישראלים יודעים לעשות. ההרגשה של בית רחוק מאוד מהבית. הכל אפשרי, הכל בסדר, אין דאגות. כל העמק הזה מטורף והכפרים מסביב הרבה יותר יפים ולא ממוסחרים אבל לקאסול יש את הקסם שלה (בגדול, מאורת סמים אחת גדולה אבל מאווררת).

אז בסיבוב השני שלי הייתי חודשיים בפרוואטי, כמעט חודש מזה רק קאסול, החודש השני היה ביקורים מדי פעם בכפרים מסביב.

הגעתי לבד, פגשתי שם אנשים שהכרתי בסיבוב הקודם, הרגיש שם כמו תוכנית ריאלטי- היינו קבוצה של 12+- אנשים שלא הכירו קודם (כלומר זוגות של חברים מהבית) אבל כולם גרים יחד בגסט האוס אחד. הפכנו למשפחה, היו שם חברויות, אכפתיות, תככים ומזימות, אהבות, פרידות, בגידות, הרבה מאוד מאוד מאוד סמים, מסיבות, סקס ובום בולאנט. האח הגדול בשיאו. 

הייתי חלק משמעותי מהקבוצה הזאת אבל כל הזמן הרגשתי נספחת, כחלק מהבעיות הרגשיות שליוו אותי כל חיי תמיד הייתה לי בעיה שלא הרגשתי באמת חלק, תמיד בכל סיטואציה הייתי מרגישה נספחת ולא מהותית (החברה של... הידידה של...) והייתי נלחמת על המקום שלי בחבורה. גם פה זה קרה. עד שהגיע גיא.

גיא היה בחור שהוא כל מה שאני רוצה אבל לא צריכה, כזה שמעולה להביא להכיר את החברים אבל לא את המשפחה, סטלן על, מצחיק בטירוף, אפס שאיפות לעתיד אבל מאה בשאיפות לריאות, נראה טוב, רעמת תלתלים בדיוק כמו שאני אוהבת, גבוה רזה שחום, מסמר הערב. 

גיא היה ישן בגסט האוס אחר אבל היה מגיע לפעמים לבקר אצלנו במרפסת (ככה זה בקיץ... אותם אנשים נתקעים שם חודש-חודשיים, המקום כולו בגודל של שני רחובות אז בשלב מסויים כולם מכירים את כולם) ותמיד כשהיה בא הייתי הופכת להיות שקטה ומופנמת. ההפך הגמור ממי שהייתי שם בשאר הזמן (הכי גיל הטיפש עשרה), הייתי צוחקת ממנו והייתי משתתפת בשיחות ובעישונים אבל פתאום לא הרגשתי טבעית לעשות רעש וצחוקים כרגיל. כזאת ילדונת מאוהבת.

והנה יום אחד אורגנה מסיבה על ידי כמה ישראלים, לקחו מחיר מופקע לכרטיס, סגרו חצר גדולה של הגסט האוס שלהם, הביאו תפאורה ורמקולים ענקיים, דוכן של אוכל מטוגן, בקבוקי מים במחיר כפול מבחוץ, מלא סמים והנה לפניכם מסיבת טבע למהדרין.

הגעתי לשם עם החבר'ה שלי, רקדתי ועפתי ועישנתי וצחקתי ונחתי והשפרצתי מים וככה אחרי כמה שעות בשמש מצאתי את עצמי יוצאת מהמסיבה עם גיא, צועדים לכיוון החדר שלו בגסט האוס ליד.

אין לי מושג איך זה קרה, לא זוכרת מי יזם אבל את שאר שעות המסיבה העברתי מעל גיא, מתחת לגיא, נשענת על הקיר לפני גיא ועל ארבע. כולם היו במסיבה ואני גם ככה הייתי כבר מסוממת לגמרי אז גנחתי וצעקתי בקולי קולות, מה אכפת לי

מאותו רגע גיא ואני היינו רוב הזמן יחד, נסענו לשני לילות לכפר אחר (כמו לקחת צימר בצפון), היינו יושבים יחד לאכול מומו על הגשר, לשתות צ'אי בדאבה הירוקה, לאכול טאלי בדאבה האדומה, לעשן מלא בסמי בורקס ולהתפנק לפעמים בשלום-למלכה.

שבועיים אחרי אותה מסיבה רוב החבר'ה שלי עזבו את הקאסול וירדו דרומה לחזור לארץ או להמשיך ליעד הבא, נשארתי לבד. גיא הציע שאת השבוע האחרון שנשאר לנו בקאסול אעשה איתו ואעבור לחדר שלו. הוא בא לעזור לי לקחת את המוצ'ילה הגדולה, אני מאחוריו החזקתי את תיק הגב והגיטרה שלי, וככה הלכנו לנו מקצה אחד של קאסול לשני.

פתאום בעודנו עוברים באיזור המסעדות האנשים  שבמרפסות הסתכלו עלינו והתחילו למחוא כפיים. נשבעת. לא הבנתי מה קרה כי רק גיא ואני היינו ברחוב וקלטתי שהם מוחאים כפיים לנו, שעברנו לגור ביחד.

צעקו לנו כל מיני קריאות מצחיקות וחיוביות, קראו בשם שלי (אפילו לא חשבתי שיודעים מי אני, רוב הזמן הייתי עם החבר'ה שלי) ומאוחר יותר כשהגענו לבית חב"ד באיחור לארוחת שישי, כשכולם כבר אחרי הקידוש ואוכלים (מה אני אעשה... היה צורך לחגוג את המעבר הזה בשלוש גמירות לפחות) נכנסנו לחצר הגדולה וכולם כולל כולם השתתקו והסתכלו עלינו.

ואז הייתה סצנה שאם לא הייתי ערה הייתי בטוחה שאני חולמת.

מלכי קאסול, בדיוק כמו מלכי השכבה (אלו שהכי מגניבים והכי מוכרים והכי בולטים), שהיו החבר'ה של גיא קראו לנו וישר פינו לנו 2 כסאות איתם בשולחן של המגניבים. לא ישבתי שם בכל החודשיים שלי בקאסול (טוב... בקושי הגעתי לבית חב"ד), פתאום צועקים לי בשם שלי ואומרים לי לבוא לשבת , שואלים אותי איך היה המעבר ולאן אנחנו ממשיכים הלאה, התייחסו אלינו כמו זוג לכל דבר.

זה היה מדהים. עשור אחרי ואני זוכרת איך הרגשתי, כמו מלכת אנגליה. מההרגשה של הבחורה הנספחת, זאת שעושים לה טובה שמצרפים אותה, זאת שנחמדים אליה כי מרחמים עליה הפכתי להיות הנסיכה של נסיך הכפר (בכל זאת היו כמה מלכים מעליו...), כולם מכירים את השם שלי, מדברים איתי, מתייחסים אליי.

היום בגיל 32 זה נראה לי הכי שטויות של ילדים

אבל על הזין שלי

הייתי בת 23, הרגשתי המלכה של קאסול

הייתי בת הזוג של אחד הכוכבים, גרנו יחד וכולם ידעו מי אני.

הרגשתי שרוצים אותי, שמכירים אותי, למרות שאני החברה של - עדיין... הרגשתי בעננים

או שאולי זה שוב היה הג'אראס ממלנה.

חייבת לחזור כבר לסיבוב שלישי.

בום בולאנט.