צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומן מסע

חוויות, זכרונות וסתם הגיגים שנאספו לאורך השנים בטיולים שונים בעולם.
לפני 4 שנים. 14 ביוני 2020 בשעה 14:09

בסיבוב השני שלי בהודו, שנתיים אחרי הראשון, כבר ידעתי בדיוק איך אני מתחילה - נוחתת בדלהי, תופסת אוטובוס ראשון ודוך צפונה. קאסול. הבית.

קאסול, או כפי שניתן לכנות אותה ישראל הקטנה, זה כפר מופלא שנמצא בעמק עוד יותר מופלא (פרוואטי...) שמתישהו במהלך ההיסטוריה הישראלים גילו ולגמרי אימצו. 

סביר להניח שמה שאני מכירה כבר השתנה, בכל זאת עברו כמעט עשר שנים מאז שהייתי שם, אבל אני זוכרת את זה בדיוק כמו שהיה.

בערך 90% מהתיירות שם היא ישראלית, יש שלטים בעברית, תפריטים בעברית, ההודים עצמם יודעים עברית, יש שם את סמי בורקס המפורסם שמוכר אוכל ישראלי , בקיצור, כל מה שאתם לא רוצים ולא מחפשים בחו"ל. אז למה זה עובד? 

האווירה, הטבע המטורף, הג'אראס המובחר, הכיף והצחוקים שישראלים יודעים לעשות. ההרגשה של בית רחוק מאוד מהבית. הכל אפשרי, הכל בסדר, אין דאגות. כל העמק הזה מטורף והכפרים מסביב הרבה יותר יפים ולא ממוסחרים אבל לקאסול יש את הקסם שלה (בגדול, מאורת סמים אחת גדולה אבל מאווררת).

אז בסיבוב השני שלי הייתי חודשיים בפרוואטי, כמעט חודש מזה רק קאסול, החודש השני היה ביקורים מדי פעם בכפרים מסביב.

הגעתי לבד, פגשתי שם אנשים שהכרתי בסיבוב הקודם, הרגיש שם כמו תוכנית ריאלטי- היינו קבוצה של 12+- אנשים שלא הכירו קודם (כלומר זוגות של חברים מהבית) אבל כולם גרים יחד בגסט האוס אחד. הפכנו למשפחה, היו שם חברויות, אכפתיות, תככים ומזימות, אהבות, פרידות, בגידות, הרבה מאוד מאוד מאוד סמים, מסיבות, סקס ובום בולאנט. האח הגדול בשיאו. 

הייתי חלק משמעותי מהקבוצה הזאת אבל כל הזמן הרגשתי נספחת, כחלק מהבעיות הרגשיות שליוו אותי כל חיי תמיד הייתה לי בעיה שלא הרגשתי באמת חלק, תמיד בכל סיטואציה הייתי מרגישה נספחת ולא מהותית (החברה של... הידידה של...) והייתי נלחמת על המקום שלי בחבורה. גם פה זה קרה. עד שהגיע גיא.

 

גיא היה בחור שהוא כל מה שאני רוצה אבל לא צריכה, כזה שמעולה להביא להכיר את החברים אבל לא את המשפחה, סטלן על, מצחיק בטירוף, אפס שאיפות לעתיד אבל מאה בשאיפות לריאות, נראה טוב, רעמת תלתלים בדיוק כמו שאני אוהבת, גבוה רזה שחום, מסמר הערב. 

גיא היה ישן בגסט האוס אחר אבל היה מגיע לפעמים לבקר אצלנו במרפסת (ככה זה בקיץ... אותם אנשים נתקעים שם חודש-חודשיים, המקום כולו בגודל של שני רחובות אז בשלב מסויים כולם מכירים את כולם) ותמיד כשהיה בא הייתי הופכת להיות שקטה ומופנמת. ההפך הגמור ממי שהייתי שם בשאר הזמן (הכי גיל הטיפש עשרה), הייתי צוחקת ממנו והייתי משתתפת בשיחות ובעישונים אבל פתאום לא הרגשתי טבעית לעשות רעש וצחוקים כרגיל. כזאת ילדונת מאוהבת.

והנה יום אחד אורגנה מסיבה על ידי כמה ישראלים, לקחו מחיר מופקע לכרטיס, סגרו חצר גדולה של הגסט האוס שלהם, הביאו תפאורה ורמקולים ענקיים, דוכן של אוכל מטוגן, בקבוקי מים במחיר כפול מבחוץ, מלא סמים והנה לפניכם מסיבת טבע למהדרין.

הגעתי לשם עם החבר'ה שלי, רקדתי ועפתי ועישנתי וצחקתי ונחתי והשפרצתי מים וככה אחרי כמה שעות בשמש מצאתי את עצמי יוצאת מהמסיבה עם גיא, צועדים לכיוון החדר שלו בגסט האוס ליד.

אין לי מושג איך זה קרה, לא זוכרת מי יזם אבל את שאר שעות המסיבה העברתי מעל גיא, מתחת לגיא, נשענת על הקיר לפני גיא ועל ארבע. כולם היו במסיבה ואני גם ככה הייתי כבר מסוממת לגמרי אז גנחתי וצעקתי בקולי קולות, מה אכפת לי

מאותו רגע גיא ואני היינו רוב הזמן יחד, נסענו לשני לילות לכפר אחר (כמו לקחת צימר בצפון), היינו יושבים יחד לאכול מומו על הגשר, לשתות צ'אי בדאבה הירוקה, לאכול טאלי בדאבה האדומה, לעשן מלא בסמי בורקס ולהתפנק לפעמים בשלום-למלכה.

שבועיים אחרי אותה מסיבה רוב החבר'ה שלי עזבו את הקאסול וירדו דרומה לחזור לארץ או להמשיך ליעד הבא, נשארתי לבד. גיא הציע שאת השבוע האחרון שנשאר לנו בקאסול אעשה איתו ואעבור לחדר שלו. הוא בא לעזור לי לקחת את המוצ'ילה הגדולה, אני מאחוריו החזקתי את תיק הגב והגיטרה שלי, וככה הלכנו לנו מקצה אחד של קאסול לשני.

פתאום בעודנו עוברים באיזור המסעדות האנשים  שבמרפסות הסתכלו עלינו והתחילו למחוא כפיים. נשבעת. לא הבנתי מה קרה כי רק גיא ואני היינו ברחוב וקלטתי שהם מוחאים כפיים לנו, שעברנו לגור ביחד.

צעקו לנו כל מיני קריאות מצחיקות וחיוביות, קראו בשם שלי (אפילו לא חשבתי שיודעים מי אני, רוב הזמן הייתי עם החבר'ה שלי) ומאוחר יותר כשהגענו לבית חב"ד באיחור לארוחת שישי, כשכולם כבר אחרי הקידוש ואוכלים (מה אני אעשה... היה צורך לחגוג את המעבר הזה בשלוש גמירות לפחות) נכנסנו לחצר הגדולה וכולם כולל כולם השתתקו והסתכלו עלינו.

ואז הייתה סצנה שאם לא הייתי ערה הייתי בטוחה שאני חולמת.

מלכי קאסול, בדיוק כמו מלכי השכבה (אלו שהכי מגניבים והכי מוכרים והכי בולטים), שהיו החבר'ה של גיא קראו לנו וישר פינו לנו 2 כסאות איתם בשולחן של המגניבים. לא ישבתי שם בכל החודשיים שלי בקאסול (טוב... בקושי הגעתי לבית חב"ד), פתאום צועקים לי בשם שלי ואומרים לי לבוא לשבת , שואלים אותי איך היה המעבר ולאן אנחנו ממשיכים הלאה, התייחסו אלינו כמו זוג לכל דבר.

זה היה מדהים. עשור אחרי ואני זוכרת איך הרגשתי, כמו מלכת אנגליה. מההרגשה של הבחורה הנספחת, זאת שעושים לה טובה שמצרפים אותה, זאת שנחמדים אליה כי מרחמים עליה הפכתי להיות הנסיכה של נסיך הכפר (בכל זאת היו כמה מלכים מעליו...), כולם מכירים את השם שלי, מדברים איתי, מתייחסים אליי.

 

היום בגיל 32 זה נראה לי הכי שטויות של ילדים

אבל על הזין שלי

הייתי בת 23, הרגשתי המלכה של קאסול

הייתי בת הזוג של אחד הכוכבים, גרנו יחד וכולם ידעו מי אני.

הרגשתי שרוצים אותי, שמכירים אותי, למרות שאני החברה של - עדיין... הרגשתי בעננים

 

או שאולי זה שוב היה הג'אראס ממלנה.

חייבת לחזור כבר לסיבוב שלישי.

בום בולאנט.

לפני 4 שנים. 30 במאי 2020 בשעה 14:16

כל חיי היה לי דימיון רחב מאוד כשמדובר בחלומות, אני לא זוכרת את רובם אחרי שמתעוררת אבל חיה אותם לגמרי בשינה, חלק מהם נשארים איתי גם אחרי. במיוחד בדקות הראשונות אחרי שמתעוררת.

חולמת על דברים שקרו, דברים שאולי יקרו ודברים שאוי ואבוי אם יקרו, חולמת על סצנות שקראתי בספר או ראיתי בסרט, חולמת על פנטזיות ועל סיוטים.

אבל אף אחד ושום דבר לא הכין אותי למה שהולך לקרות לי בחלומות בשבוע הבינג' של כל עונות "המתים המהלכים".

לפני 4 שנים. 12 במאי 2020 בשעה 22:38

בכל פעם שאני נשכבת במיטה לישון יש לי מין טקס קטן,

מסדרת בפינת המיטה בערימה את האייפד, הספר והפלאפון שלי, מחברת את מפזר החום ומניחה לידי על המיטה, דוחפת כרית בין שתי הרגליים כשאני בתנוחת עובר (מומלץ מאוד לשמירה על הגב) ומתכסה בפוך המפנק.

בזמן שאני קוראת ספר או משחקת בפלאפון אני מרימה רגל אחת ויוצרת מין אוהל קטן בדיוק מול מפזר החום, שוכבת ככה כמה דקות כשכל החום נאגר ונשמר מתחת לשמיכה, עוטף את כולי, מכוון היישר בין הרגליים שלי והחום נאגר מאחורי הגב ביני ובין השמיכה.

זה לא כי קר לי, אני גם ישנה ערומה לרוב, זה כי ככה התרגלתי וככה אוטומטית קורה כל לילה (אל דאגה... בשלב מסויים מכבה את מפזר החום לפני שנרדמת. קרה לי רק פעמיים שנרדמתי ככה אבל למזלי לא קרה כלום....)

לקח לי זמן אבל הבנתי למה אני עושה את זה.

אני מתגעגעת לחום גוף, מתגעגעת להרגשה החמימה כשמתכרבלים עם גוף נוסף מתחת לשמיכה. מתגעגעת להרגיש גבר עוטף אותי ונצמד לי לגב, שולח יד ומחמם אותי בין הרגליים. מתגעגעת להירדם בחמימות אין סופית שחודרת לי פנימה לעצמות.

שאלוהים יברך את ממציא מפזר החום, אולי החשמל יקר אבל ההרגשה יקרה מפז.

 

לפני 4 שנים. 20 באפריל 2020 בשעה 20:32

אחרי שסגרתי את עצמי הרמטית בחודש וחצי האחרון, לא הייתי עם גבר כמה חודשים טובים, סוף סוף החלטתי לפרגן לעצמי בסקס. ועוד סקס שאמור להיות וואו.

 

לפני 16 שנים בהיותי ילדונת חמודה היה לי סטוץ עם ילדון שבואו נגיד, לא היה כל כך טוב. במהלך השנים מדי פעם יצר קשר אבל מעולם לא נפגשנו שוב, לאחרונה כנראה בגלל הסגר והחרמנות שוב יצר איתי קשר והתכתבנו לנו.

הכל התחיל מזה שהוא באדי בילדר ענק ואני אמרתי לו שאחת הפנטזיות שלי זה שגבר ירים אותי ויזיין אותי בעמידה, ובהיותי לא בחורה קטנטונת זה קשה למצוא. הוא צחק ואמר שמרים גם 300 ק"ג (וכמובן אישש את זה עם סרטון).

דיברנו והוא נשמע גבר רציני, אחד עם קבלות, סיפר שהוא אלוף בירידות ומלא בנות אמרו לו (פה התחלתי לחשוד) והמטרה שלו זה לגרום לי להשפריץ כי זה הכי כיף לו (פה כבר לגמרי חשדתי). הוא לא הפסיק להעלות את העובדה שיש לו מפלצת בין הרגליים (26 ס"מ, שזה כנראה נכון לפי התמונות) ושזה היה מלא פעמים דיל ברייקר כי בנות נבהלו.

אני לא נבהלת בקלות.

דיבר על כמה הוא טוב במטבח והבטיח שאטעם מהשרימפס בחמאה יין ושום שלו שמטורפים. שנתכרבל מול סרט.

אני, להפך ממה שמתאים לי, החלטתי שהיום זה היום. מד החרמנות כבר נשבר, אז התארגנתי לראשונה מזה חודש וחצי - כולי חלקה, מבושמת (כמה זמן לא שמתי בושם!!), מאופרת (מי בכלל זוכר איך מתאפרים?!), סידרתי את השיער, בחרתי את החוטיני היפה ביותר ושמתי פעמיי לכיוון עיר מגוריו שלצערי בגוש דן. 

איך אני שונאת את האיזור הזה. אחרי נסיעה של חצי שעה עוד חיפשתי חניה 40 דקות. 40!!! דקות!!!!

איך לעזאזל אתם גרים באיזור הזה????? איך אפשר בלי חניה????

אז אחרי שאני כבר עצבנית ורוצה כבר לחתוך הביתה, מצאתי חניה מפוקפקת והשארתי פתק, באתי אליו. 

מפה אקצר : דירת חדר קטנטנה, הכל בלאגן, מלא כלים בכיור, לא מוצאת את עצמי. הגעתי למיטה והתפשטתי כי הובטח לי מסאז' בכל הגוף (הרי הוא גם מאמן כושר ויודע לעשות טוב מסאז)

המסאז נגמר תוך 5 דקות בערך כשהוא בא לרדת לי.

לא אחי, לא. זה לא עובד ככה. אתה לא יכול רק להניח את הפה שלך שם ולהזיז קצת את הלשון.

אז אני שוכבת שם הוא עם הפה מונח עליי , בטוח שאני ברקיע בשביעי, ואני רק חושבת אם כבר הגיע פקח לאיזור או לא. 

בשלב מסויים אני מנסה להזיז את האגן, תופסת לו עם יד אחת את הראש, מתכוונת לזיין לו את הפנים אולי כן יקרה משהו- והבן אדם מחזיק לי את האגן ומצמיד אותי למיטה!!!! שאני לא אזוז או משהו כי זה כזה מטורף מה שהוא עושה שם

ואז כנראה הוא החליט שהגיע הזמן שאשפריץ כי ניסה את השטות הזאת עם האצבעות מהר וללחוץ על הבטן התחתונה.

לא אחי, זה לא יעבוד אם אתה לא באמת יודע.

הבנתי שדיי, אני ממש לא מתכוונת לזייף פה ולמרות שכן זזתי מעט ואולי זה נראה שהתפתלתי לי מעונג, אמרתי לו שיאללה בוא נתקדם.

אמר לי שעומד לו רק חצי ככה נתחיל ולא יכאב לי. אמר לי לעמוד על 4, הבן אדם זיין אותי בדוגי 15 שניות. וגמר. והחצי לא הפך לשלם כנראה כי זה היה ממש כמו כל זין ממוצע אחר שבקושי הרגשתי. 

 

או קיי, זה קורה, סגר וזה. סבבה.

תיקח לך כמה דקות ונמשיך, לא?

הבן אדם מתלבש ונשכב במיטה ומדבר על כל מה שלא מעניין בעולם וכשאני שוכבת ערומה לידו ומשחקת בפלאפון כי דיי אחי אני לא יכולה להקשיב לך יותר, אומר פתאום "כמה מניאק אני יוצא עכשיו אם אומר לך שקיבלתי הודעה ואני צריך לעבוד?"

ברגיל- הכי מניאק בעולם

כרגע- ברוך ה'!!! עבודה זו מצווה בימים כאלו, אתה חייב לעבוד!!!

 

 מתלבשת מהר, הוא מדבר על הפעם הבאה שיגיע אליי (באמת??? פעם הבאה??) ועוד אומר לי "אז היה שווה לחפש חניה 40 דקות בשביל אורגזמות כאלו אה?"

מה? באמת? זה מה שאמרת עכשיו?

הסתכלתי עליו ואמרתי בצורה הכי פחות שיפוטית ונעימה "אני ממש לא גמרתי, רחוק מזה" והוא היה ממש מופתע. באמת. היה בטוח שהייתה לי פה שרשרת אורגזמות.

מיותר לציין שלא היה שרימפס או סרט. למעשה לא  כלום, אפילו לא הצעה לפרוסת לחם.

5 דקות אחרי אני צועדת לאוטו לבד כי אפילו לא הציע ללוות אותי, רעבה, חרמנית ובעיקר עצבנית ומתוסכלת.

לא מאמינה שבגיל 32 עוד קורים דברים כאלו. חשבתי שזה נגמר בשלב מסויים.

 

לא מאמינה ששמתי מברשת שיניים בתיק. פתאטית.

לפני 4 שנים. 14 באפריל 2020 בשעה 16:42

לאחר חודשיים מהנים במיוחד הוחלט שקופצים בקטנה לחודש בנפאל, צריך לסמן וי על כמה דברים ברגיל ; אנה פורנה, באנג'י ורפטינג.

את הבאנג'י לא עשיתי, פחד מגבהים ונפילות. שילמתי ונסעתי 6 שעות כדי להגיע לגשר תלוי בין שני הרים בגובה 150 מטר, הסתכלתי למטה מהגשר ואמרתי תודה רבה. ישבתי כמה שעות בצד בזמן שהסתכלתי על כל השאר קופצים.

עד היום אני שלמה עם ההחלטה הזאת, כנראה שהייתי חוטפת דום לב בדרך למטה.

את האנא פורנה גם לא עשיתי, למרות שהתאבזרנו בשלל קופסאות שימורים, אישור מעבר שעלה 2000 רופי ומטהרי מים חטפתי דלקת גרון קשה. בדיעבד זו כנראה הייתה מתנה מלמעלה כי לא בטוחה שהייתי שורדת את זה.

אבל על הראפטינג כמובן לא יכולתי לוותר!

יצאנו קבוצה של ישראלים יחד עם מלא תיירים ומדריכים נפאלים, לא הכרתי את חברי הקבוצה לפני אבל כשאתה בטיול מספיק לילה או שניים יחד ואתם כבר החברים הכי טובים, וככה יצאנו ל3 ימים בטבע, ישנים באוהלים, משתינים בין העצים (או במים... הרבה יותר כיף) ובכל לילה יושבים ומעשנים מסביב למדורה. היה מדהים.

אחד המדריכים היה גרסא צעירה בשנה מהאקס שעזב אותי קצת לפני הטיול, היה לו שיער ארוך וגוף חלק וחטוב בדיוק כמו שאני אוהבת, הוא לא ידע כמעט אנגלית אבל זה לא הפריע לנו לתקשר. 

באחד הראפידים היותר מפחידים הסירה שלנו התהפכה, זה לא היה מכוון פשוט איבדנו לגמרי שליטה על הסירה, ואני מצאתי את עצמי תקועה מתחת לסירה, מנסה לשחות מעלה אבל מרגישה שמשהו חוסם אותי. אלו היו עשרים השניות בין המפחידות בחיי בהן הרגשתי איך אני הופכת לסטטיסטיקה ומודה לביטוח המאוד יקר שעשיתי לפני. אולי חיליק בכל זאת יצטרף לחפש ולתפוס אותי.

 

כמה שניות אחרי שחשבתי שאני מאבדת את ההכרה פתאום יד משכה אותי, זה היה המדריך החתיך. הוא משך אותי והצמיד אותי לקאנו שלו, איתו הוא אמור לחלץ כל מי שנופל בדרך. נצמדתי לקאנו הזה כמו אוויר לנשימה, תרתי משמע. בעשר דקות הבאות הוא המשיך לחתור ואני המשכתי להיצמד אליו, כאילו מאבדת אחיזה ובגלל זה צריכה להיצמד אליו חזק יותר. באותו ערב כשכולם כבר היו גמורים מעייפות ומסטולים לגמרי התפזרנו לאוהלים. המדריכים ישבו בצד מסביב למדורה שלהם ולא התערבבו איתנו אבל אני ידעתי כל הזמן להסתכל כדי לשים לב מתי המדריך החתיכי והגיבור שלי יתרחק מהשאר. 

פתאום ראיתי שהוא קם ומתרחק מהחבורה, כנראה הולך למצוא פינה להשתין ביער.ידעתי שזו ההזדמנות כנראה היחידה כי מחר חוזרים לפוקרה.

קמתי מהר מהפינה שמצאתי לי ליד האוהל שלי ושל בחור אקראי והלכתי אחריו, מקסימום אגיד שהיה לי פיפי....

בתוך היער פתאום ממש במקרה נפגשנו, חייכנו, אמרתי תודה באנגלית וניסיתי להגיד באנגלית קלוקלת (ככה אולי יבין) ובסימני ידיים תודה שהצלת את חיי, הוא חייך והסמיק וענה בנפאלית, כנראה שזו העבודה שלו והכל בסדר.

עברו כמה דקות והסטלה עזרה לי להיות אמיצה כי מצאתי את עצמי כורעת על הברכיים באמצע יער חשוך ומוצצת לו את הזין. 

היה קצת מוזר, בכל זאת זין לא נימול וזה, אבל הרגשתי בפנים שזו קצת נקמה באקס המטומטם והרבה מתנה לעצמי שהעזתי.

למזלי ידעתי להחביא קונדום בתוך החזיה כי כמה דקות אחרי כשאני נשענת על העץ הקרוב, שומרת על שתיקה כדי לא להעיר את האנשים באוהלים הוא זיין אותי בדוגי ואחרי זה בעמידה, 

הוא מלמל דברים בנפאלית ואני בעיקר גנחתי בעברית, הבדלי השפות לא הפריעו לאף אחד והוא המשיך לזיין אותי חזק כשהוא תופס לי את השיער ביד אחד ומחזיק אותי באגן ביד השנייה.

כשסיימנו וחזרתי לאוהל נשכבתי ליד הבחורצ'יק באוהל בשקט והלכתי לישון.

למחרת הכל היה כרגיל, המשכנו בסירה והמדריך החמוד המשיך בקאנו ליד, משתדל לא להסתכל עליי ולא ליצור קשר עין, אני השתדלתי לא ליפול שוב מהסירה.

בסך הכל הייתה חוויה נחמדה פלוס.

 

לפני 4 שנים. 13 באפריל 2020 בשעה 14:23

"תגידי, מה הטעם שלך בגברים?"

 

אז זה זה 😍

 

 

לגמרי שווה הפרת בידוד 

 

יור וולקאם

לפני 4 שנים. 10 באפריל 2020 בשעה 19:33

הימים בקאסול נראים כמעט אותו הדבר, כל יום אתה לא עושה כלום אבל עושה כל כך הרבה. ההרים ירוקים והנהר זורם סביבך, העשן כל הזמן מיתמר מעלה - גם מהתנורים בבתים אך בעיקר מכל הצ'ילומים והבאנגים שלא מפסיקים לזרום. יושב במרפסת של הגסט האוס עם אנשים שפגשת לראשונה אך כרגע הם החברים הכי קרובים/המשפחה שלך, לא חייבים לדבר כדי להבין אחד את השני אבל לפעמים גם מגיעים לשיחות נפש עמוקות. 

הגסט האוס הראשון שלי בקאסול הוכתר כהצלחה, הכרתי שם אנשים מדהימים, צחקתי עד שכאבה לי הבטן, התרגשתי עד דמעות מסיפורים והכי חשוב - למדתי איך מכינים פאפ מושלם מליפוף הסאפי על הצ'ילום, החזקה נכונה בזווית היד, הכנת הבולים מהג'אראס המובחר של עמק פרוואטי ועד תפילת ההודיה לאחר כל שאיפה.

אנשים מזלזלים בזה אבל עישון צ'ילום זאת תורה שלמה.

באחד הימים הגיע לגסט האוס דורון, קנדי יהודי חתיך עם חיוך שובה לב ושיער ארוך בדיוק כמו שאני אוהבת, רוכב על האנפילד ישן בצורה גברית ביותר, מדבר אנגלית עם מבטא מקסים אבל מבין קצת עברית פה ושם. לא ידעתי איך, לא ידעתי מתי, אבל ידעתי שהדבר הזה חייב להיות שלי - לפחות ללילה אחד.

כיאה לקנדי חתיך הוא לא התרגש מהישראליות, הגיע לחקור את הודו על אופנוע וקאסול הייתה רק עצירה, אתנחתא קלה בדרך. ניסיתי להיות פלרטטנית חמודה וביישנית, התיישבתי לידו בכל הזדמנות, דאגתי להיראות ולהריח טוב שזה משהו שממש לא קורה כשאתה מטייל בהודו. שום דבר לא עזר. הוא לא עשה שום צעד.

יום אחד ביקשתי ממנו שיעשה לי סיבוב על האופנוע, זה לקח קצת שיכנועים והרבה חיוכים ובסוף הוא הסכים. לקח אותי לסיבוב על הכביש לאורך הכפרים של פרוואטי עד שעצרנו באחת הפניות לאורך הנהר. הוא עישן לו ג'וינט ואני בעיקר נהניתי מהנוף, התביישתי כל כך לעשות צעד אבל הבנתי שזה הרגע והגיע הזמן. זרקתי משהו על הבנות בגסט האוס והוא הגיב שאין לו כוח לישראליות, הן רק מדברות והן חושבות שהכל מגיע להן, שאלתי אותו מה שונה בינן לבחורות בקנדה והוא אמר שבקנדה כשמישהי רוצה היא פשוט ניגשת ולוקחת. חייכתי ושתקתי.

חזרנו לגסט האוס, הלכנו כולם לאכול באחת הדאבות ובלילה אחרי עוד ישיבה מלאה בעישונים, עוגיות הייד&סיק וצ'אי דורון הלך לישון.

נשארתי לשבת עוד חצי שעה בערך, במהלכה נלחמתי עם עצמי והחלטתי שדיי, אין מקום או זמן לבושה בהודו. נכנסתי פנימה והלכתי לסוף המסדרון, היישר לדלת החדר של דורון. בלי לדפוק פתחתי את הדלת, היא לא הייתה נעולה ודורון ישב על המיטה, הרים את הראש והסתכל עליי. חייכתי, שאלתי מה הוא עושה והוא חייך בחזרה ואמר שכלום. שאלתי אם אפשר להיכנס ואמר שבכיף.

התיישבתי על המיטה לידו, דיברנו כמה דקות במהלכן הוא בעיקר דיבר ואני בעיקר חשבתי לעצמי מה אני עושה עכשיו. אני הכי לא כזאת, הכי לא נכנסת לחדרים באמצע הלילה ולא יוזמת.

בשלב מסויים קמתי והתכוונתי ללכת לישון, אמרתי לילה טוב והתקדמתי לכיוון הדלת, אבל רגע לפני שיצאתי הבנתי שהוא צדק, אני בדיוק כמו כולן. וזה ממש לא מתאים לאווירת "אני עפה על הטיול שלי". הסתובבתי בחזרה והורדתי את החולצה, הוא הסתכל וחייך, חזרתי למיטה והתיישבתי עליו, לפני שהספיק להגיד משהו דפקתי לו נשיקה עם כל הסערה שהתחוללה בתוכי בימים האחרונים.

עד אותו רגע הייתי רגילה לבחורים עדינים יחסית, אבל דורון הקנדי היה הכל חוץ מעדין, הוא היה שרירי וחזק ואני הייתי קטנטונת והוא תפס אותי והרים אותי ממנו, התרומם והצמיד אותי לקיר. שאל אותי כמה זמן תיכננתי את זה ועניתי לו שנצח. אמר שהגיע הזמן ונמאס לו לחכות.

כמה דקות אחר כך כבר הייתי על ארבע על המיטה שלו, המיטה נדפקה בקיר בכוח כשהוא זיין אותי בדוגי, תפס לי חזק את השיער ומשך כשהוא גונח חזק. ידעתי שכולם שומעים. ידעתי שכולם במרפסת ורק אנחנו לא. ידעתי שאהפוך לנושא השיחה. לא היה אכפת לי מכלום.

אחרי 3 פעמים בהן הפך אותי, החליף תנוחות, הצמיד אותי לקיר, דפק לי כאפות בתחת עד שנשאר סימן, משך לי בשיער ואני השארתי לו סימני שריטות על כל הגב והתחת נשכבנו לעשן סיגריה במיטה.

אמר שהוא גמור והולך לישון, להפתעתי לעומת פעמים קודמות עם גברים אחרים אפילו לא התחשק לי להישאר בחדר. שמתי רק חזיה ותחתונים וקמתי מהמיטה, בדרך לדלת אמרתי לו תודה ולילה טוב ויצאתי מהחדר, עברתי לחדר שלי ונכנסתי למיטה עם חיוך.

עשית את זה, סוף סוף.

אחרי כמה שנים יצא לנו לדבר בפייסבוק והתברר שבזמן שהייתי על ארבע והוא זיין אותי כל כך חזק לא שמעתי שהדלת נפתחה, עמדה שם מישהי אחרת והסתכלה עלינו כמה שניות, היא נבהלה וברחה. מסתבר שמישהי אחרת הייתה אמורה להגיע לשם ובגלל זה הדלת לא הייתה נעולה. הקדמתי אותה בחמש דקות. 

טיימינג זה הכל בחיים,

בום בולאנט.

לפני 4 שנים. 9 באפריל 2020 בשעה 20:56

אז הגיע היום הגדול, סוף סוף אחריה ציפיה ארוכה הגעתי לרגע הגדול, בחורה קטנה אחרי צבא על מטוס גדול, לבד עם מוצ׳ילה והרבה חששות מוכנה להרפתקאה של חייה. לא ידעתי כלום, שמעתי סיפורים אבל לא הכנתי כלום, ידעתי רק שברגע שמגיעה צריכה להגיע לצפון, שם כולם מתחילים, שם של מלון בדלהי ללילה הראשון ואז ישר נסיעה צפונה - זו הייתה התוכנית היחידה.

בלי לונלי פלאנט, בלי רשימת יעדים, בלי מושג לאן אני הולכת. הטיסה עברה בלי רגע של שינה, מלא מחשבות, מסתכלת מסביב אולי יש אנשים מעניינים להיצמד אליהם.

נחתנו סוף סוף אחרי קונקשיין ומלא שעות טיסה, והתחלתי במשימה היחידה שקיבלתי - חפשי מישהו מעניין להתחיל איתו את המסע. ראיתי שני בחורים שנראו מעניינים, ניגשתי אליהם ושאלתי אם אפשר לחלוק איתם מונית אמרו שבכיף. הגענו למיין באזר בשעת בוקר מוקדמת והצעתי להם שנלך למלון שהמליצו לי. הגענו למלון ואמרתי להם שעדיין לא יודעת מה קורה איתי. הציעו לי לשים אצלם את התיקים ולהסתובב איתם, ברור שכן.

התחלנו להסתובב באיזור, מלא ריחות, צבעים, אנשים והתלהבות מטורפת של שלושתינו. טיול ראשון של כולנו, מסתבר שגם הם בלי תוכנית מוגדרת, אכלנו שטויות ברחוב, חיפשנו נסיעה לצפון, גילינו שיוצאת רק מחר וקנינו כרטיסים, אחד מהם התארגן על ירוק וחזרנו למלון. מאותו רגע היום הזה רק הלך והשתפר.

הייתי ילדה טובה ולא באמת עישנתי לפני, מצאתי את עצמי מסתובבת במיין באזר מסטולה לגמרי עם שני בחורים זרים, נגמר היום וחזרנו למלון. הציעו לי כבר להישאר לישון איתם וכמובן שזרמתי. אחד מהם נרדם גמור על המיטה הזוגית היחידה בחדר, אני והשני המשכנו לעשן. ישבנו ודיברנו ונכנסנו למיטה לישון - שניהם בצדדים ואני באמצע המיטה. אני והבחור לא הצלחנו להירדם, דיברנו בלחש כדי לא להעיר את השני ובשלב מסויים הידיים התחילו לטייל. הלשונות התחילו לטעום והבגדים עפו.

מצאתי את עצמי רוכבת עליו כשהבחור השני ישן על הצד עם הגב אלינו, השתדלתי להיות שקטה כמה שאפשר ופתאום הוא הסתובב ושכב עם הפנים אלינו, עצרתי לרגע והסתכלתי עליו, הוא המשיך לישון חזק.

המשכתי לזוז ובזמן שהוא תופס לי את הציצי ואני רוכבת עליו הסתכלתי על הבחור השני שישן.

היום הראשון שלי בהודו, בלי שום תוכנית או יעד מוגדר, ומצאתי את עצמי רוכבת על בחור אחד ומסתכלת על בחור אחר כמה ס״מ ממני ישן. בחיים זה לא קרה לי, לא הייתי בתולה אבל מעולם לא הייתי עם יותר מבחור אחד באותו החדר, חייכתי לעצמי וחשבתי לעצמי בראש - וואלה, שיחקת אותה. רק התחלת את המסע שלך וכבר עשית משהו חדש ומטורף שלא קרה קודם. 

איפשהו בפנים קיוויתי שיתעורר. גם אם לא באמת ישן הוא לא פתח את העיניים ולא זז. 

צחקתי בשקט וחשבתי לעצמי - זה הולך להיות טיול מטורף.

לא היה לי מושג עד כמה.

לפני 4 שנים. 9 באפריל 2020 בשעה 10:26

לפני שנים רבות, כשעוד הייתי צעירה ותמימה רציתי לטרוף את העולם. 

חשבתי שהכל אפשרי, סאב קוץ׳ מילגה, העולם הוא מגש מטעמים ואני רק צריכה לבחור.

עם השנים כשהגעתי לשנות ה30 שלי הבנתי שזה לא בדיוק כך ובטח שלא בשבילי.

אני בתחילת שנות ה30 שלי ומבינה שהתמימות והנאיביות של שנות ה20 זו תקופה נפלאה- באמת את מאמינה לעצמך ולכולם כשאומרים לך שמה שאת רוצה את מסוגלת, שהכל אפשרי ומחכה לך.

הכל היה מתוכנן - עד גיל 24 חוגגת את החיים, סטוצ’ים חופשי וחגיגות והכל ובגיל 24 אני מכירה אותו- את האחד שלי. בגיל 26 אחרי טיול בעולם ומגורים משותפים מתחתנים, גיל 28 אמא לתינוק ומשם החיים יתגלגלו.

אז תיכננתי. אלוהים לא צחק מהתוכניות שלי, הוא פשוט הסתכל מלמעלה, עישן משהו ממש טוב והחליף את התכנון שלי עם מישהי אחרת. כנראה היה ממש מסטול כי לי הוא נתן סיפור אחר, זה לא הסיפור שלי. זה לא התכנון שלי. זה לא מה שהיה אמור לקרות.

אבל הנה, עכשיו אני מוצאת את עצמי בת 32 שוכבת במיטה, הבית ריק ושקט כי חוץ ממני ומהכלבה שלי אין כאן אף אחד, לא הקמתי משפחה ולא טיילתי עם בן זוג בעולם ולא התחתנתי ולא ילדתי ולא ולא ולא.

אז מה נשאר לי?

נשאר לי לחיות את העבר, נשאר לי להיזכר ולחוות מחדש את התקופה בה באמת האמנתי שהכל אפשרי, שהעולם מחכה שאטרוף אותו, הטיולים לבד בעולם והחוויות שלעולם ישארו.

פרוואטי וואלי, צפון הודו, התחלנו.