יומן מסע

לפני שנים רבות, כשעוד הייתי צעירה ותמימה רציתי לטרוף את העולם. 

חשבתי שהכל אפשרי, סאב קוץ׳ מילגה, העולם הוא מגש מטעמים ואני רק צריכה לבחור.

עם השנים כשהגעתי לשנות ה30 שלי הבנתי שזה לא בדיוק כך ובטח שלא בשבילי.

אני בתחילת שנות ה30 שלי ומבינה שהתמימות והנאיביות של שנות ה20 זו תקופה נפלאה- באמת את מאמינה לעצמך ולכולם כשאומרים לך שמה שאת רוצה את מסוגלת, שהכל אפשרי ומחכה לך.

הכל היה מתוכנן - עד גיל 24 חוגגת את החיים, סטוצ’ים חופשי וחגיגות והכל ובגיל 24 אני מכירה אותו- את האחד שלי. בגיל 26 אחרי טיול בעולם ומגורים משותפים מתחתנים, גיל 28 אמא לתינוק ומשם החיים יתגלגלו.

אז תיכננתי. אלוהים לא צחק מהתוכניות שלי, הוא פשוט הסתכל מלמעלה, עישן משהו ממש טוב והחליף את התכנון שלי עם מישהי אחרת. כנראה היה ממש מסטול כי לי הוא נתן סיפור אחר, זה לא הסיפור שלי. זה לא התכנון שלי. זה לא מה שהיה אמור לקרות.

אבל הנה, עכשיו אני מוצאת את עצמי בת 32 שוכבת במיטה, הבית ריק ושקט כי חוץ ממני ומהכלבה שלי אין כאן אף אחד, לא הקמתי משפחה ולא טיילתי עם בן זוג בעולם ולא התחתנתי ולא ילדתי ולא ולא ולא.

אז מה נשאר לי?

נשאר לי לחיות את העבר, נשאר לי להיזכר ולחוות מחדש את התקופה בה באמת האמנתי שהכל אפשרי, שהעולם מחכה שאטרוף אותו, הטיולים לבד בעולם והחוויות שלעולם ישארו.

פרוואטי וואלי, צפון הודו, התחלנו.