לפני חודש. 1 באוקטובר 2024 בשעה 5:00
שלמרות שאני עם המוצץ האהוב שלי בפה וצעצוע יונק בין הרגלים אבל אני לא מצליחה לגמור. התנחמתי בגמירה של אהובי.
הימים מטורפים ממש ולא היה לאהובי ולי רגע אחד לבד וגם הסופש היה עם הקוף וההורים אז לא באמת היינו לבד. בכלל בואו לא נדבר על זה שאני בקושי רואה את אהובי. הנסיבות הן טובות וחשובות כל כך. הוא עובד וזה מדהים כי העבודה שהוא עושה נותנת העזרה לילדים שיושבים שעות במקלטים ונותנת להם רגע של חיוך.
אני מתוסכלת מעצמי, מנסה לתפקד, לא להחסיר כלום, לדאוג לקוף וגם לאהובי שחוזר מאוחר ועייף ולהיות עם ההורים שלא יהיו לבד במצב. אני עובדת, אני מתקשרת, צוחקת פה ושם עם עמיתים לעבודה ובעיקר מנסה לא לשקוע.
עוד רגע חגים והחתונה של אחי. אני לא מצליחה להתרגש, לא מצליחה לשמוח או לחכות לזה. מחר ערב חג ואצלי תחושה של אבל פנימי עמוק. למרות זה בקשתי לעזור לאמא בהכנות לחג וכך יצא שלחג אני מכינה סלט סלק חמוץ וחלת דבש שהיום אעמיד להתפחה ללילה במקרר.
מצחיק מחר ערב חג ואני בכלל לא מרגישה חג באוויר רק פחד עצב וכאב עצום אפילו דמעות כבר בקושי יש לי.
אבל כמו שאתם מכירים אותי כבר, אני אמשיך כמו תמיד לתפקד על אוטומט, אעשה הכל ומסכות יתחלפו על הפנים על פי האירוע ועל פי הצורך.
אסיים בתפילה, מי יתן ואצליח לשרוד את החגים והחתונה של אחי. אמרו אמן....
