איך הוא אוהב להתחיל הכי חזק ולעלות יותר גבוה.
הוא מכיר אותי כל כך יודע מה יעיף אותי מה הגוף שלי צריך מה הראש רוצה, אבל הפעם אני לא שלו והראש שלי עף ליותר מזה הוא עף לרצון לחוויות חדשות לדברים שאני לא למדתי עדין, יוצר רעב שפעם בי בעצמות שלא הכרתי.
הכלים שלו, הידיים שלו, והאהבה שלו התנפצו על גופי העיפו אותי לגבהים שכל כך רציתי בהם שכל כך התגעגעתי אליהם אך השובע לא הגיע בקלות.
סשן של ידים הכוח שלו עלי גרם לרצפה לרעוד מהמפגש בין התחת שלי ליד שלו ואני שם מכילה ומחייכת, נושמת וסופרת, נהנית ומתענגת.
מנוחה, שיחות, הרבה אנשים יפים כל כך, והרבה רצון ורעב בתוכי אז ממשכים. הפלוגר שלו, שוט האהבה הקטן שלי מונף שוב ושוב, טרפים ננעצים והדם נוזל ואני רק גורה קטנה מחויכת כל כך, מרגישה מוגנת ועטופה במקום הכי גבוה שלי והכי בטוח שלי עם הכוח שלו עלי והמשפחה מסביבנו.
שסיימנו אני מתיישבת במקומי בין ליטוף לשיחה מסתכלת על היופי שיצרנו, על המשפחתיות, על החופש, הקבלה והאהבה שעוטפים את כולם ומתמוגגת.
אבל אני רוצה עוד הגוף שלי לא שבע עדין, נזכרת שדוב ואני דברנו על הבייבי שלו כמה אתה רוצה שהוא התנסה ואני מציעה לו לנסות ומחליטים ללכת כל זה. אתם מכניסים אותי לעמדה שלי והקול שלך שמסביר לו איך לגעת בי מהפנט אותי, עם ליטופים והמכות הבטוחות שלך שמראות לו את הזווית ואת החזקת היד מול ההיסוס והרצון שלו להצליח וזה משכר אותי מכניס אותי לשלווה, למקום בטוח כל כך.
הפסקה קטנה והנרות שהדלקתי התחממו אז משכתי את הדוב לשחק בהם עלי. החום על התחת המגורה מביא אותי למקומות חדשים עד שהוא החליט לנקות הכל בכמה מכות טובות (כי הדוב כל כך אוהב כל כך את הבלגן שזה יוצר), אני נשארת בעמדה שלי שהוא קורא לבייבי מסתכל עלי לאישור ונותן לו להמשיך להתאמן והבייבי ואני מתחילים נכנסים למין טרנס משלנו בקצב תופים פועם, שבנינו נשמעות רק נשימות, מכות והספירה שלי, הראש שלי מלא בגאווה בהצלחות שלו ובהגעה למקומות החדשים עבורו, וכשהגענו ל200 עצרנו מחיוכים ומאושרים ולא בגלל הכמות או בזכות החוזק שלו אלא מההצלחה שלו וההתמדה שלי ולעומת זאת אצלי מהמקום שלי על שניתן לי להיות שם בשבילו להדריך וללמד.
הרעב עוד נמצא לא מוצא מנוח, והאווירה מחשמלת אנשים נפתחים, משתחררים, משחקים, נהנים ובראטית קטנה מתעוררת כי בא לה שדוב יהיה גאה בה אז אני מספרת לו לכמה הגענו וכמה טוב לי ואני שמחה. והדוב אף פעם לא צריך הרבה מילים לגרום לי לרצות לבחון לכמה אגיע איתו, (מצטערת הייתי רוצה להגיד תלת ספרתי אבל אני הכי גאה בי בעולם) והגעתי ל63 לפני שלא הצלחתי להתרומם שוב, הראש שלי נח על הכמות שלא הגעתי אליה בעבר ומצד שני אכזבה כי רציתי לספוג וגם להצליח יותר ממה שהגוף נתן. הידיים של הדוב תפסו את הפטמות לעורר אותי חזרה, מוציאות ממני יללה שהתעצמה לדמעה קטנה שהשתחררה ממני בעודי חוזרת למקומי לרגליך, מתיישבת ולוקחת רגע נשימה עוצמת עיניים ומרגישה שנסגרת, אבל המבט שלך שומר עלי קורא אותי ואתה פוקד עלי "תשמחי" ולא צריך יותר מזה לחזור לעצמי ולקשקש בזנב.
בין לבין ראיתי אותו יושב בצד מדבר, מסשן נהנה וגם עושה קאטינג ומבט שלו שכשהוא מרוכז בציור שלו הוא יפה כל כך ומיוחד כל כך. הדבר היחיד שעבר לי באותו רגע בראש זה שאני רוצה גם ואני רוצה את זה ממנו.
לקראת סוף הערב הוא היה לידי ודיברנו, תוך כדי הראש עובד האם לשאול לבקש? אני חוששת מהלא אבל מצליחה ומוצאת את האומץ לבקש ממנו והוא מסכים, כמה שמחתי כל כך רציתי את זה, כל כך רציתי אותו.
זאת הפעם ראשונה שאני עושה קאטינג כך, אומנם הרגשתי את הטפרים של דוב כבר חורטים על גבי בעבר אבל לא כך כמשהו בפני עצמו. לא ידעתי מה הוא יצייר ורק שסיים הבנתי שזכיתי בכנפיים.
אתם מבינים את זה??? אני הקטנה שעכשיו עפה כל כך גבוה, אני הקטנה שתמיד נזהרת לא לשחרר יותר מידי לא לפגוע באף אחד, אני ורק אני זכיתי בכנפיים! וכאלה מיוחדת בולטות שנראות לכולם ומדהימות ביופיין.
זה כל כך סימבולי שדווקא אני קבלתי אותן, שכולם ראו אותן דווקא באותו רגע, רגע שבו אני עפה באמת גם בראש שלי וגם בנפש שלי, רגע בתוך התקופה הזאת שאני בתהליך למידה והכרה של עצמי מחדש לאחר שדלת הכלוב נפתחה, אותה דלת שאני עדין עומדת בפתחה וחוששת לצאת ממנה לחופשי, ובאותו רגע שהם נפרשו לעיני כולם הבנתי שקבלתי את הכוח לצאת לחופשי, ואז גם הבנתי סופית את מה שכבר ידעתי מזמן וזה כמה הכלוב שלי לא היה כלוב אלא בית אוהב, בית שדאג ליצור לי משפחה, שגידל אותי באהבה עצומה, שהעצים אותי למקום שלם וכן בסופו של דבר גם הכין אותי לפרוש אותן ולצאת לעולם הגדול, מוגנת ובטוחה בעצמי עם המשפחה שהדוב ואני בנינו ועם האהבה הזאת שתמיד תהיי שם בשבילנו ואנחנו בשבילה, עם כל השיעורים שהדוב לימד אותי ועדין מלמד, והכי חושב נחתה עלי הידיעה שהדלת של הבית הזה לעולם לא תיסגר ותמיד המשפחה תהיי בו לתמוך להיתמך ולאהוב ללא גבולות. תודה לכם משפחה יקרה
ואם אתם מחפשים תמונות אז אין!
חוץ מזה רק למחרת הבנתי שהכנפיים לא צולמו ובהתחלה זה קצת העציב אותי אבל היום אני יודעת שהם היו בדיוק מה שהן היו צריכות להיות והראו בדיוק את מה שצריך והזיכרון שלהן עלי הוא יותר עוצמתי מכל תמונה.