הסימנים על הגוף שלי לא באמת מספיקים על מנת להביע את הרגשות, אבל הכאב הפנימי שמורגש היטב. כי הסשן הזה לא בא על מנת לפאר את גופי אלא על מנת להוציא את הכאב ואת הפגיעה, לפרוק את מעשי ולהתפרק עד שבסוף הוא עטף אותי כיסה את כולי והוכיח לעצמו לא פחות מאשר לי כמה אנחנו שלמים יחד.
היום אני יודעת שיש תקווה, אני יודעת שלא איבדתי אותו ואני יודעת שיש הרבה עבודה ושיקח לי זמן אבל הוא פה והוא מוכן לעבוד איתי ואני לא מתכוונת לוותר.
אתמול רשמתי לו כמה אני אוהבת אותו! פאק הוא לא מבין אפילו כמה!!!
המקום הזה שהגענו אליו הבהיר לי את העוצמות של האהבה שלנו, הבהיר לי כמה אני לא יכולה בלעדיו בחיי.
הוא זה שהעניק לי את הכנפים!
הוא זה שבנה אותי אחרי שנותרתי רסיסים בלבד!
הוא זה שגילה לי את עצמי בדרכים שלא הכרתי!
ואני מה? כפוית תודה? רעה? שוברת? הורסת? מה אני מחזירה לו בתמורה חוץ מהרס ושיברון?
החוק קובע שאי ידיעה לא פותר מעונש ואני מאמינה בזה מאוד. לא רוצה את זה אבל יודעת שזה מגיע לי ואני מוכנה לקבל כל עונש ולהילחם כל מלחמה כמה שרק אפשר וכמה שרק צריך! רק שהוא לא יעלם לי, רק שזה לא יהיה העונש בבקשה!!! אני מתחננת לכל אלוהי האדם המוכרים והלא מוכרים🙏🙏
בסוף הערב לוקי צייר לי מכל הסימנים שהיו על גבי אש ותמיד היצירות שלו תמיד יוצאות כל כך סימבוליות, תזכורות לכוח שלי ללמידה וליכולות שלי. גם הפעם האש כל כך סימבולית ובעייני היא באה להראות את כוח האהבה והחיים, את איך שהיא ממשיכה לבעור ושהיא לא כבתה לגמרי אז אולי זה בסדר לנטוע תקוות?
