כשבייבי שנפלה לי הזכות לתת לו להתאמן על גופי ונפשי מצליח זה מעיר גאווה עצומה.
שהוא בוחר לפעול ממקום של רצון להגיע להצלחה ושהשאיפות שלו עולות על הצורך החייתי אני יודעת שהוא יגיע רחוק כל כך.
ואני גאה בו הכי בעולם ואני יודעת שהדוב עובד קשה למען שזה יקרה אבל בסופו של דבר הקרדיט הוא שלו כי הוא זה שמיישם והוא זה שבוחר לפועל כפי שמסבירים לו ומלמדים אותו.
אתמול נפגשנו פעם ראשונה ללא נוכחת הדוב ששומרת עלינו, לא בניתי תוכנית או ידעתי מה מצופה רק הודעתי לו שיקרה מה שהוא יבחר לפי הרצון שלו שזה הזמן שלו להכיר את הקול שלו וללמוד להשתמש בו.
זה לא שלא היו בנינו שיחות עומק וזה לא שלא הכרנו אחד את השניה לפני אבל הוא בחר לדבר והרבה להקשיב לי, ללמוד אותי יותר לעמוק להבין את הרובדים השונים שבי וממה הם נוצרו, להעניק בין לבין כאבים קטנים שמזכירים לי את מקומי לצד חיבוק ואהבה שגדלה שיצאו הסיפורים.
השתיקה הראשונית שהגיעה שיצאה החוצפה הראשונה הוחלפה בסטירה מצלצלת או בסיבוב הפיטמה שהגיעו האחרות ושהקול מתחיל לצאת זה יפה כל כך, הפקודה למלא את רצונו יצאה ממקום של כוח שניכר על קולו, ונכון שידעתי את רצונו אבל הוא היה צריך לפקוד עלי אותו לשמוע את עצמו אומר את הדברים מגלה את הטון המיוחד הזה של השולט שבו.
בייבי שלי אהוב אני הכי גאה בך בעולם הכוח להתגבר על צורך ודחף לסיפוק חייתי בשביל לסלול דרך נכונה בדיבור הוא כוח עצום שאין אותו לכולם ואני רוצה שלעולם תנצור אותו בתוכך.
וסתם שתראו איך חיכיתי לו
