בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חושבת עליו, מה איתו? ואיך הוא מתמודד עם הכאבים הגופנים והנפשים? ומה עם העצבות שלו? אני גם קצת מסוקרנת אם גם הוא חושב עלי לפעמים.
הוא ואני עברנו הרבה ביחד, תקופות מדהימות וכאלה קצת פחות שגם עליהן התגברנו, וגדלנו מהם.
יום או יומיים אחרי שהוא עלה בראשי פתאום הופיע לי התראה שהוא רשם משהו, אחרי יותר מחצי שנה שלא רשם כלום. אז הבנתי, כן הוא חסר לי, החיוך שלו בעיקר ברגעים שהוא מגיע לעינים, ההקשבה שלו, ההבנה שיש בו ובכלל תמיד אהבתי את ההסתכלות שלו על הדברים, תמיד שספרתי לו דברים הוא ידע לתת עצה טובה (וזה עובד לו רק אם זה לא לעצמו).
אני מוצאת את עצמי רוצה לספר לו, לשתף אותו, להתרגש איתו את כל מה שאני עוברת. אני יודעת שמצד אחד זה היה מכאיב לו אבל אני גם יודעת שזה היה עושה אותו מאושר כי אני מאושרת. כמו אז באותו יום שנפרדנו שהחיוך שלו הגיע לעיניים רק מלראות את האושר שלי.
שהוא גילה אותי שאני כבר התייאשתי מעולם הבדסמ החלטתי להישאר על הגבול שהכרתי כי לא מצאתי את החיבור אם אף אחד, אבל איתו זה היה מידי והוא עזר לי לפתוח את הדלת הראשונה והראשית למי שאני היום, כי אם לא הוא לא היה בחיי לא היו מגיעים כל הדברים שאחרי.
עכשיו אני פשוט מוצאת את עצמי דואגת לו, כל כך דואגת לו. דואגת שהוא לא יכאיב לעצמו יותר מידי או מלקה את עצמו עדין על מה שהיה לו בחיים ובעיקר מקווה שלא בגלל מה שהיה איתי, כי אני יכולה להגיד בלב מלא שסלחתי ומזמן, היום אני באמת יודעת שאולי לא תמיד הכל היה נכון אבל תמיד זה לימד אותי המון. בנוסף אני דואגת מהרס שמסתובב סביבו, שיכול להפיל אותו חזק ועמוק להכאיב לו כל כך, לקחת אותו יחד איתו למקמות שהוא לא יחזור מהם.
ומצד שני מי אני בכלל שאדאג? ניסיתי לשמור על קשר אבל לא מספיק נתתי לו ללכת, להתרחק. זה אשמתי. אני יודעת שהבטחתי שאני תמיד יהיה פה בשבילו ואני פה בשבילו, עדין. אני מחכה שיכנס באיזה דרך שיבחר לכמה זמן שיבחר, כי הדלת שלי לעולם תהיי פתוחה עבורו. ולא רק כי הבטחתי אלא כי יש לו פינה בלב שלי שהיא שלו שקוראים לה הארלי.
