לפני שנתיים הכרנו
פאק זה מרגיש כמו שעברנו חיים שלמים מאז. כל כך הרבה קרה גם בנינו וגם בכלל בחיים.
הוא היה זה שפתח לי את הדלת למי שאני היום. הוא זה שגילה לי את עצמי הקטנה שאוהבת השפלות ולא רק מכות, שאוהבת להעריץ, להעצים ולהיות שייכת בטוטאליות מוחלטת. הוא לימד אותי כמה זה בטוח להיות בין הרגלים ושחרר גבולות לדברים שהיום אני כמהה להם.
הוא לימד אותי להיות נשלטת כל כך טובה, קשובה ואוהבת.
לפניו לימדו אותי לכאוב ולהנות, להתגרות ולגרות לא מעבר לא החזיקו אותי ולא העצימו אותי אבל הוא נתן לזה את הדאגה האין סופית שלו ומסגרת, כזאת שבמהלך השנתיים האחרונות עוצבה למידות שמתאימות בשבילי בין אם זה על ידו ועל ידי הדוב שהיה אחריו ובין עם זה עכשיו שאהובי שלי מעצב אותה איתי למידות שמתאימות לנו.
הוא היה הראשון שקראתי לו אדוני.
הוא היה הראשון שנתן לי שם.
הוא לימד אותי לאהוב את הגוף שלי ולהעריך אותו.
הוא הפך אותי לטובה יותר.
אם תשאלו אותו הוא בטח יגיד לכם שהוא שבר אותי והרס אותי. ונכון שהייתה תקופה שהוא הכאיב לי ולא ממקום טוב וכיפי אבל גם מזה למדתי ומתוך כל מה שקרה התרוממתי לגבהים שלא יאומנו וזה בזכות הבסיס שהוא יצר שבזכותו היה לי יותר ביטחון עצמי ויותר כוח (תרתי משמע) עצמי.
בגלל כל מה שקרה באותה תקופה הקשר נותק למספר חודשים ושחזרנו לדבר הגענו ממקום אחר, בעיקר אני כי המשכתי ללמוד באותה תקופה מדוב.
שחזרנו לדבר גיליתי אדם אחר, לא רק את השולט שהוא אלא את כלל רבדיו את כל יופיו ותאמינו לי הוא יפה מבפנים לא פחות מאשר הבחוץ גם שהוא חושב שזה לא נכון.
גיליתי אדם ולא רק סדיסט, גיליתי את הרוך ואת האהבה. קבלתי את התשובות הבנתי וסלחתי, חיבקתי ואהבתי
אני עדין אוהבת אותו ממקום אחר. היום האהבה שלי אליו היא יותר בוגרת מכילה ודואגת אבל היא תמיד תהיי שם ולא רק כי הבטחתי לו, לילד שבו שתמיד אהיה פה בשבילו אלא כי באמת אכפת לי ואני רוצה.
אני עדין פה לרגע שיבחר לנכון שירגש בנוח להכיר אותי ואת אהובי ואת היופי שזה מביא.