עברו ימים קשים, ימים בהם הפחדים השתלטו עלי, אלה לא פחדים רציונלים או בעלי בסיס עמוק ומשמעותי, אלא חוסר בטחון ופחד, שדים שאני לא מצליחה לעצור לפעמים, אז יש לפעמים הם משתלטים אלי ומורידים אותי, משתקים אותי ואני נותרת בלי יכולת תזוזה.
העומס של החיים לא נתן לנו בימים האחרונים אפילו רגע לדבר כמו שצריך וזה לוקח זמן לדבר על פחדים ולהבין למה ומאיפה הם באים. ובין כל הכאב והשיתוק שהפחדים הכניסו בי אני לא הצלחתי לדבר ואז יומיים שכמעט לא התראנו גרמו לכך שאני הייתי על סף פיצוץ. מפרשת, בוחרת ומרגישה רע. כל דבר קטן מקפיץ, מבהיל ומשגע אותי לא הצלחתי לזוז יותר לא רציתי לזוז יותר.
אבל אתמול סוף סוף זה קרה, דברנו והמון, נפתחנו ושמנו את הלב על השולחן, בעיקר אני הפעם, עם המילים שלו והשאלות ששאל במהלך השיחה לאט לאט נפתחתי, הצלחתי להוציא פחדים, הצלחתי להגיד מילים, הצלחתי להביע את הרעב. בכיתי, כעסתי, התביישתי, אבל לא שתקתי ניסיתי להביע את הצורך, את הרעב וזה קשה כל כך להגיד את זה, לבקש את זה ממנו שאני יודעת שהוא מנסה וגדל כל כך.
כן אני מצליחה לקבל סיפוקים והרגעות מאהובי והרבה אבל הפעם זה היה חזק מאוד יותר מפעמים קודמות, אולי בגלל הפחדים או דברים אחרים אבל כך קרה.
אתמול אהובי הצליח בשבילי אולי אפילו יותר מאשר בשבילו, הוא הבין את המעבר והצליח להעניק לי כאב. אם השיחה היום מסתבר שלרגע שנינו הגענו לספייס חושבים רק על השני ולא מרגישים או שומעים כלום מעבר, לא יודעים זמנים או כמויות רק צורך ורצון, כמו מין זיכרון לא שלם אך מתוק כל כך.
אני יודעת שהוא עשה את זה עבורי ואני מעריצה אותו על זה כל כך.
אני יודעת שכמו שאני רוצה להיות מושלמת עבורו גם הוא רוצה להיות מושלם עבורי.
אני יודעת שהוא החיים שלי ואני שלו.
אני יודעת שההבנה על אתמול עוד תעיף אותנו לגבהים חדשים.
אני יודעת שנצליח להגיע לאן שאנחנו רוצים.
אני יודעת שאנחנו מסוגלים.
אני יודעת שאין דבר שיכול עלינו ביחד.
אני יודעת שהוא הופך אותי להיות שלמה יותר עם עצמי.
אני יודעת שהוא עושה טובה יותר.
אני יודעת שאני מוגנת ובטוחה.
אני יודעת שאני מאוהבת בו
אני יודעת שאני אוהבת אותו
אני תמיד שלו של אהובי של אדוני שלי.