התקופה הזאת של תחילת אוגוסט היא תקופה שיש בה הרבה מאוד מהכל. זה תקופה של הרבה זכרונות, עצב, כאב, געגוע וכמיהה.
זאת תקופה כזאת. לרוב האנשים יש אותה לפני יום ההולדת שלהם, אז הם יושבים ועושים מין סיכום עם עצמם ורואים איפה הם התקדמו ומה צריך שיפור ואז בונים מטרות חדשות.
אצלי זה בדרך כלל סביב המוות שלה, הוא היה נקודת המפנה הכי גדולה שלי בחיים. זה שינה את ההסתכלות של כולם עלי כולל את ההסתכלות שלי על עצמי. המשפחה שפתאום איבדנו חלק מעצמם ולא יודעינו איך להתנהג, המעמד שקבלתי פתאום להיות הבכורה, הבוגרת, להיכנס לנעלים שלה, זאת שצריכה לדאוג ולשמור על כולם והמעמד של "אחות של" ו"אחות שכולה" שמפיל עלינו את חובת הזיכרון, החברים שלא תמיד ידעו איך להגיב או לגשת (אפילו לא הבן זוג שהיה לי אז), אנשים שלא באמת הכרתי אבל הכירו אותי בגללה או בזכותה והציפיות שלהם לאיך אני צריכה להיראות ולהתנהג.
כל זה הפך את הזמן הזה מעבר להתמודדות הפרטית שלי ולהתמודדות המשפחתית שלי, לזמן בו אני נכנסת למחשבות ותהיות וזה לא קורה בגלל התאריך בלוח שנה, לרוב אני בכלל קודם מזהה את ההתנהגות ואז את התאריך, זה פשוט מין צורך כזה להבין את עצמי בעצמי לדעת האם באמת היא הייתה גאה בי או אם זה סתם רצון שגואה בי.
תמיד בתקופה הזאת אני יותר רעבה, כל החלקים שבי רעבים למגע ולהרגיש. המטפלת והאמא שבי מחבקות ואוהבות יותר, הזונה שבי מתחננת שישתמשו בה שוב ושוב, המסוכיזטית שבי רוצה לכאוב, להתפרק והמידלית מתחבאה בפינה עם בובה רוצה רק לבכות כל הזמן.
אז אני פה בין כל החלקים שלי מנסה לתמרן את הרגשות שלי, לשלב בין מה שאפשר, למה שמותר, למה שצריך ממש ומשאירה בצד לעוד רגע את כל מה שניתן עד שהכל קצת ירגע.
