רגע מסשן

החלקים שלי הם חלק ממני ממי שאני. הם לא פיצול או דמות שונה הם סימני התנהגות שיוצאים מתוכי, אפשר להגיד שהם סוג של מוד שאני נמצאת בו.

היום בא לי לדבר על התאומות האחת היא המידלית והשניה היא המסוכיזטית ששניהן קשורות אחת בשניה ונוצרו ממה שעברתי בהתבגרות שלי. 

אפשר להגיד שהתאומות הן בנות 10 עד 19 המסוכיזטית שהיא בין 10 ל14 מסוגלת לספוג המון, יש לה יכולות ורמת כאב מטורפת (מי שראה יודע) היא רעבה כמעט תמיד וקשה להשביע אותה בנתיים מכירה רק 3 שהצליחו באמת. המידלית הזונה הקטנה בין 14 ל19. היא נערה/זונה מושלמת, היא צייתנית וקשובה, היא תמיד מוכנה ורטובה, הפה שלה תמיד פעור לזין והיא אוהבת למצוץ, היא יודעת לתפעל את כל החורים בצורה מושלמת ולרוב ללא מעצורים.

בגיל 10 עברתי מהמרכז עם המשפחה לקיבוץ קטן בגולן, שם בבית הספר וגם בבית הילדים עד שעברתי (סוג של צהרון), במשך 3 שנים הגעתי באמצע ה' ועד סוף כיתה ח' הייתי שק אגרוף של חבורת בנים 5-6 בנים מהשכבה, חוץ מזה אף אחד לא דבר איתי או היה חבר שלי. בזמנו אני זוכרת שההורים ניסו לעצור את זה אבל אז לא היה אז בית ספר אחר באזור ולא היה איך לברוח מזה לא משנה כמה עונשים או דברים ניסו מולם. ממה שאני זוכרת אני יודעת שאם הם היו יוצאים לפני מהכיתה רוב הסיכוי שהם היו מחכים לי באיזה פינה על מנת לשים לי רגל או לבעוט בי או לחטוף לי את התיק ותמיד הייתי מנסה לצאת ראשונה או עם המורה. באותה תקופה הייתי מתחבאה בספריה שהייתה ליד חדר המורים כך שלפחות יצא מזה שאני אוהבת לקרוא המון וגם באמת קראתי הרבה.

יש המון שאני לא זוכרת ממה שהיה ולמרות שלפעמים יש פלשבקים כיום זה לא מעניין אותי כי כבר השלמתי עם זה חקרתי את זה ואת עצמי, אני לא יודעת אם הייתה פגיעה מינית אבל אני מתארת לעצמי שכן והמוח לא זוכר את זה. כיום אני לא רוצה להיזכר בכלל, אני לא רוצה לדעת מה היה שם. דבר אחד אני כן יודעת וזה שיש אנשים בודדים שאני שונאת בחיי אבל המנהיג שלהם (שמו שמור במערכת) הוא האדם שאני הכי שונאת ביקום!

כשסיימנו את בית הספר עברתי לתיכון אחר לזה של המושבים על מנת לא להמשיך איתם, אומנם לא הייתי מקובלת אבל לפחות לא התעללו בי שםוגם הכרתי כמה חברים, אבל לא היה לי ידע חברתי והשתמשתי בגופי ליצור חברים, בגיל 14 איבדתי את הבתולים הייתי עם אנשים ועשיתי דברים שנערה בגילי תיכון לא אמורה לעשות, הסשן הראשון היה בגיל 14 וחצי שכלל בתוכו את הציצי שהיו כחולים מאיך שתפס ונשך אותם ואייקים על כל הצוואר (לא כדי לכם לחשוב אפילו על התגובה של אמא שלי שחזרתי עם הסימנים) לפחות כיום אני מתנחמת בכך שהוא היה בן גילי. היו עוד הרבה דברים שעשיתי שפיארו את המיניות שלי לשם העלת המעמד החברתי וקבלת צומת לב מהסביבה, לא ידעתי דרך אחרת חוץ מלתת את גופי על מנת לקבל יחס, בהתחלה זה היה המכות בבית ספר ואחרי זה, היה המיניות והסקס. 

היום שאני מסתכלת על זה יש לי מזל שלא קרה לי כלום, סכנתי את עצמי כל-כך באותה תקופה, נתתי לאנשים לנצל אותי וכן אני מודה היו מצבים שהגעתי אליהם שלא באמת רציתי, אבל לא יכולתי לעצור את זה ובסוף הייתי מסיימת את הלילה לבד בדמעות במיטה. לא באמת אהבתי את עצמי אבל בהחלט התפארתי בעצמי, הדיכאונות היו קשים באותה תקופה וגם פגעתי בעצמי לא קצת אבל תמיד איפה שלא רואים שאף אחד לא ידע. לפעמים אני לא מבינה איך הצלחתי לעבור את התקופה הזאת, אולי הפחד מההורים ומה יקרה אם ידעו שמר עלי באיזה מקום עצר אותי מלהגזים מידי??? אולי זה הרצון שלי כן לחיות??? בכל מקרה המשכתי כך עד הצבא שם הכרתי את הבן זוג האמיתי הראשון שהיה לי, הוא שמר עלי והינו בקשר סגור בבסיס סגור וזה שמר על שנינו.