כמו נלבשה כסות שונה, אהובי זהר, גדל והתעצם מולי. ואני הייתי הכי אני, הייתי שפחה, זונה וגורה.
הייתי שלו ולמענו, ממושמעת וצייתנית, לומדת אותו מחדש כשולט שלי, כיוצר שלי, לומדת את עצמי כבוגרת יותר, כשאני רוצה יותר, מודעת יותר לעצמי לציפיות לרצונות ואם זאת לומדת להתמודד עם אכזבות ותסכולים.
הוא מלמד ואני לא מתמרדת יותר. הבנה חדשה. הבנה גדולה כל כך.
אהובי פה איתי סובלני, מקבל, נותן לי לפרוק ומפרק, מסביר ומדבר. הוא לא מתייאש גם שאני לא מבינה, דומעת, מובסת מעצמי וקטנה, הוא מוצא את הדרך להרים אותי להעצים אותי.
כל הסופש אהובי התמקד בי אהב אותי, רצה אותי, פינק אותי, חינך אותי. הוא פקד ואמר, הסביר שראה שלא הבנתי וידע בדיוק מה ואיך אני צריכה. הוא נגע בי לא עזב לשניה, ואני מולו לא רוצה שיעזוב לא שובעת ממנו רק רוצה עוד ועוד.
געגוע וכמיהה שהמתינו כל כך הרבה זמן התפרצו החוצה בזרמים חשמלים, בנוזלים מטפטפים ובזונה אחת קטנה שרק מחייכת ומבקשת עוד.
כל כך הרבה משפטים, כל כך הרבה מילים ועדין נפעמת מהכל מה שעברנו שנינו.
הלמידה שלי את עצמי מחדש עם השדרוגים שאהובי נוטע בי.
הלימדה שלי אותו, להיות שלו, להתמסר ולרצות כל כך לרצות אותו כל רגע.
למדתי לשחרר חששות, לשחרר ציפיות להבין שאתה יודע מה אתה עושה, לסמוך עליך שתידע להעניק לי את מה שאני צריכה וגם את מה שאני רוצה רק בדרך שלך.
יש לי עוד כל כך הרבה ללמוד ואולי אני לא בוגרת כמו שחשבתי אבל אני בטוחה בעצמי ואני יודעת שאני אתגבר על הכל. כל עוד אהובי שם מעלי מחזיק את הרצועה שלי, שומר ומחנך אותי. אני יודעת שהוא יוביל אותי להעצמה כמו שאני אוביל אותו יחד איתי.
כולי שלו, בגופי ונשמתי, רק שלו!