שהוא הגיע אלי הוא צעק, לא מילים רק קול של כאב.
שהוא הגיע הוא רעד והיה מפוחד כל כך.
החיבוק שלי חיכה לו, הידים נפתחו והוא נכנס לתוכו ובכה, כל כך הרבה הוא בכה.
לאט לאט הוא נרגע בתוך החיבוק, הרעידות נחלשו עד שנפסקו רק הדמעות המשיכו בשקט.
הוא לא דיבר גם שנרגע רק המשיך לחבק ולהיות מחובק מידי פעם הדמעות חזרו והחיבוק אומץ יותר.
בסוף הוא כבר לא בכה, הוא התרומם, הסתכל אלי וחייך את החיוך המדהים שלו שאני שאוהבת כל כך, הסתובב והלך.
אני מכירה אותו את הילד הזה נפגשנו פעם אחת ושהוא הופיע אני הבטחתי לו שאני תמיד אשמור עלי ואהיה בשבילו לתמיד.
אני שמחה שהוא בא, התגעגעתי אליו מאוד. אני רק מקווה שזה לא אומר שמשהו רע קרה או משהו ששובר אותו.
אני יודעת שזה לא הפעם הראשונה שהוא בא אבל אף פעם זה לא היה כך, לא בעוצמה ובחוזק הזה, לא עם הזיכרון החזק כל כך מהביקור. הפעם משהו שונה ואני לא יודעת מה ולמה.