אתמול בערב אחר המקלחת אהובי השכיב אותי במיטה ואמר לי לדבר, להסביר, להגיד מה שאני רוצה החל מלמה בקשתי תודה ועד לכל מחשבה שמגיעה לאחר מכן. בנתיים הוא התמקם בין רגלי והתחיל להתעסק בשלו תוך כדי ההקשבה.
היה לי קשה לדבר פחות בגלל אהובי ויותר בגללי. אבל ניסיתי כמה שיותר.
הסברתי את התודה שלי על כך שהייתי קצת קשה כל השבוע ובסופ"ש בזמנים שהינו בבית פחות סבלנית ויותר מנותקת, הסברתי ששמרתי את קצת הכוח שהיה לי בסופ"ש להתמודד עם זמן המשפחה שלי והבעיות איתם ומולם (ואני גאה בהצלחות שלי בסופ"ש אצל ההורים). הסברתי שאני עדין מודאגת וחוששת מכל מה שקורה בארץ ומהמצב. שיתפתי שאני עוד מבולבלת מהסופש האחרון, מכל זה שכן קיימים לי זכרונות מלפני כולל שמות ופרצופים וזה שכן יש לי זכרונות מרגעים אחרים באותה תקופה (לא הרבה אבל יש) אבל אין לי שום זיכרון ממשהו מבית הספר ההוא ואת ההרגשה שאוכלת אותי על כך שאני אמורה לדעת ולזכר אבל לא מצליחה פרט לדברים בודדים שאחד מהם זה איך שבית הספר היה נראה ובנוי, תיארתי לאהובי על הבטן שלי תוך כדי שהוא מנשים אותי נותן לזה לצאת, הסידור של המיקומים הוביל אותי לדבר על הספריה ועל הספסל בו הם ביו מחכים לי, על הריצות לספריה, על כך שהיו מחכים לי בספסל בדרך לכיתה ונסיונות הבריחה שלי מהם גם לשירותים.
הזכרונות האלה עם העונג הובילו אותי יש להבנה שכבר קבלתי בעבר שכנראה עברתי התעללות מינית וזה בגלל שמעולם לא דממתי גם לא בפעם הראשונה שאני זוכרת. אני יודעת שיש כאלה שיבואו ויגידו לא כולן מדממות ושלא אצל כולם רואים את הדימום שהקרום נקרע, אבל יש עוד דברים שנתנו לי להגיע להבנה הזאת בניהם גם פלשבקים מסוימים שהיו פעם.
סיימתי את הנאום שלי בזה שאני בכלל לא יודעת כמה זה נכון להתעסק בזה והאם לא כדי בכלל להשאיר את זה כמו שזה עכשיו?? הרי מה תיתן לי הידיעה? זה רק יעשה לי כואב יותר ומצד שני חסרות לי 3 שנים מהחיים לא הכל היה רע אז, לא כולם היו רעים, נכון???