רגע מסשן

זה כל כך מורכב להיות טראומטי של משהו שאתה בעצם לא זוכר. השאלה שעולה בי שוב ושוב זה "אם אני לא זוכרת את זה למה זה מפיל אותי כל כך???" הרי אין לי פלשבקים כמעט וגם אלה שקיימים הם לא ברורים או מובנים, אז אין את הדבר ש"יחזיר אותי" לאותו הרגע ובכלל לאיזה רגע??? הרי אני לא זוכרת כלום.

מצד שני קיים התסכול על זה שאני לא זוכרת. מה קרה שהיה עד כדי כך נורא שאני לא זוכרת???? ואיך זה הגיוני שאני שתמיד גאה בזיכרון החצי צילומי שלי לא זוכרת??? ואז עולה השאלה שכבר רשמתי אותה פה לא פעם "מה זה יתן לי לזכור?" לא ניתן לשנות את מה שהיה ואולי הידיעה רק תכאיב יותר? 

במהלך השנים שעברתי, טיפולים שהייתי בהם ועבודה שעשיתי עם עצמי דיי למדתי להשלים עם העבר שלי, עם זה שעברתי התעללות כנראה גם מינית ועם זה שהייתי מנוצלת מינית במודע כדי למצוא חברים בעזרת גופי כי לא ידעתי אחרת. אפשר להגיד שדיי סכמתי את התקופה הזאת ולקחתי ממנה דברים שלמדתי לטוב ולרע. אבל מאז אותו יום לפני יותר משנה שבו היה לי פלשבק לא מוכר ומפחיד, משהו השתנה. מאז נוצר בי סוג של פחד אפשר להגיד לגבי התקופה הזאת אולי בגלל שהפלשבק הוכיח לי את מסקנה של התעללות המינית. 

השבועיים האחרונים לא היו פשוטים, המראה של בית הספר משוטח שרק האולם ספורט עמד במקומו עשה לי צמרמורת כמו בסרטי אימה, המראה של אולם הספורט איים עלי בגוף בנפש ובראש. השיחה עם אותו בחור שלמד איתי ושם אחד שנתקע לי בראש (לילך) אין לי מושג מי היא ומה היא. ויש עוד אחד שאני זוכרת וכועסת עליו נורא. 

המחשבות שלא מרפות, 

פלשבקים מוזרים, 

כעס על הסביבה, 

כעס עצמי, 

שפיטה עצמית, 

עצב תהומי, 

חוסר רצון לזוז,

חוסר רצון לנשום, 

כאב כל כך הרבה כאב, 

צעקות שלא נרגעות, 

שדים שדופקים על כלוביהם מנסים לצאת,

ילדה אחת קטנה בוכה,

ילדה אחת קטנה צורחת,

בין כל אלה אני עומדת, מנסה שלא להשתגע, מנסה לא להתפוצץ, לוקחת את כל מה שלמדתי לכוח ויודעת שאם לא אהובי פה איתי הייתי בטוח מתפרקת כבר ומתפוצצת לרסיסים קטנים.