היום עלה לי זיכרון שפרסמתי
זה היה לפני 8 שנים מין משאלה שיחלתי לה. עברתי הרבה במהלך השנים.
חיבקו אותי אנשים חלקם חזק יותר חלקם פחות.
חלקם הצליחו לאחות חלק מהשברים וחלקם לא.
חלקם יצרו שברים חדשים וחלקם פשוט עברו.
אם הזמן בחרתי להבין שאין אחד, שאני צריכה יותר מאחד על מנת לקבל את כל מה שאני צריכה, על מנת לקבל את החיבוק שיאחה שברים.
היום אני מבינה אחרת
מאז שאהובי נכנס לחיי הוא הצליח לשחרר בי כל מחסום שהעמדתי ולהישאר גם שנשברתי ממש חזק. הוא חיבק אותי גם שלא יכולתי לחבק חזרה, הוא מחה את הדמעות שלי שאני כבר לא יכולתי לעצור אותן יותר, הוא קיבל רסיסים והדף של התפוצצויות והתפרצויות ולמרות שפצעתי נשאר.
אהובי דיבר, תמך ועזר לי כל כך והחיבוק שלו לאט לאט מפעם לפעם איחה את השברים, עצר את הדמעות ונתן לידים לחזור לחבק. החיבוק שלו עשה אותי חזקה, גידל אותי להעצמה והתמודדות, הוא נתן לי כלים וכוחות. הוא פשוט אהב אותי אם הכל ולמרות הכל.
היום אני חזקה יותר, גבוהה יותר ולא כי גבהתי באמת, אלה כי ראשי מורם בגאווה על מי שאני והמקום שאהובי ואני צועדים עליו, בדרך הזוגית שלנו ובדרך האישית שלנו. אנחנו מרימים ותומכים אחד בשניה, אנחנו מאמינים ובטוחים ביכולות שלנו כל אחד בטוח יותר באלה של השני והכוח הזה והאמונה הזאת בנו מוליכה אותנו קדימה.
היום אני שלמה יותר מאוחה משברים אך תמיד אזכור את הדרך וכל חיבור יהיה בפס זהב לזכר אותם שברים, לזכור את הדרך שעברתי ולדעת שאני לא מסתכלת אחורה אלא צועדת בגאווה לצד אהובי קדימה.
תודה אהובי שלי אדוני האחד היחיד תודה שהגשמת לי את המשאלה.