רגע מסשן

אני רוצה להגיד כל כך הרבה לצעוק את זה על הכולם אבל אין קול שיוצא ואין מילה שנכתבת מסודרת בליל מחשבות לא מסודרות, מודאגות ממש שמשגעות אותי. 

אז יש משפטים מגיעים ויש תמונות שמופיעות חלקן טובות חלקן רעות אבל רובן מפחידות לפחות בהתחלה והרי כל התחלה היא מפחידה .

מסתכלת לטראומה בלבן של העיניים

אני לביאה אני נלחמת בשבילה!

הפחד מלטעות משתק כמעט הכל כואב וקשה כל כך.

מפחדת להשליך את הטראומה שלי עליה, שאולי אני זאת שרק מחמירה הכל.

מפחדת שהיא תחווה משהו דומה ולא אדע, מה יקרה אם אני לא יהיה שם בשבילה מספיק או אם יהיה שם יותר מידי ואז אפגע בה בעצמי.

המטרה ברורה ואין ויתורים לא לי ולא לה בדרך הזאת.

אין זמן ואין מקום להתמודד עם עצמי קודם היא.

הטורפת יצאה והיא לא מדברת היא עושה!