סה"כ זה היה ברור שככל שהתקדם ויתקרב התאריך של החתונה הלילות שלי יעשו יותר קשים. הפלשבק שנוסף לא באמת עוזר להן ומוסיף שמן למדורה. כל הפחדים רוקדים כל הלילה במחשבות ובחלומות שלי, אני מנסה לחשוב דברים טובים, אני שולחת את אהובי ואותי לישון ועדין הם מגיעים משתלטים על הכל משתקים וחונקים אותי כל לילה מחדש.
העייפות הולכת להיות פה לא קצת ואני יודעת שהיא תשאר לזמן מה. אני לא מתכוונת לעצור ואני גם לא רוצה, אני נהנת מכל רגע של התכנון למרות הלחץ ולמרות העומס, כל דבר שנסגר ומתקדם מרגש אותי, מכווצץ לי את הלב ומביא דמעות אושר והתרגשות לעיני.
אני לא מתעלמת לגמרי, אני יודעת שזה אסור כי אחרת זה יתפוצץ לי חזק מידי הפנים. אז אני נותנת לזה את הלילות, אני יכולה להביא אותי לניתוק (ועשיתי את זה תקופה לא קצרה מאז תחילת המלחמה) אבל אני לא רוצה אני צריכה להתמודד אני חייבת להתמודד.
לאט לאט אתגבר ויש לי תמיכה ודאגה ואהבה אין סופית מאהובי מהקוף ומהמשפחה והחברים שאוהבים אותי ועוטפים אותי אז אני יודעת שאני אצליח גם אם יהיה קשה וזה בטוח יהיה.
שלך ובשבילך אהובי אדוני שלי
האחד והיחיד שלי