רגע מסשן

כל כך קשה לקום בבוקר כל נסיון תזוזה של המוח מוציא דמעות.

הגוף והלב מאוחדים נגד המוח והמחויבות.

שניהם לא רוצים לקום או לזוז, לא רוצים לעשות או לראות, לא רוצים לשמוע או לדעת. פשוט להישאר במיטה לישון. רגע אחד לנשום בלי לחשוב על כל מה שיש מחוץ למיטה.

אבל בסוף הידיעה שאם אני לא אזוז אז כולם לא יזוזו מכריעה את הלב והגוף ואני מצליחה לקום עם דמעות גדולות בעיניים גוררת את עצמי להזיז את כולם להתחיל את היום כי אין ברירה באמת.

היום בתוכנית נסיון לעשות לקוף קצת כיף חוץ ממה שהיא עושה עם ההורים שלי. אז אם המון תקווה שחיזבאללה לא ישנו לנו את התוכניות אני מקווה להצליח לנשום שניה מול שקיעה של כינרת יפה הערב.