מסתובבת סביב ולא מוצאת מרגוע, לביאה בתוך כלוב קטן והכלוב הזה סוגר עלי יותר ויותר, נעה לי מצד לצד מבלי לעצור, מנסה למלא את החלל שקיים בתוכי, יודעת שאם אעצור אפול ולא אוכל לקום עוד.
סגורה בכלוב ואבד המפתח כמו נשכחתי מאחור ואיש לא שם לב. הקולות בראש עוד צורחים בזעם, בבקשה ותחינה, אך הגרון חנוק והקול פצוע מהזעקות שיצאו כבר ואינו יכול להמשיך עוד, רק העיניים עדין מנשיכות לשדר את הצורך והתחינה בין דמעות חרישות שיורדות ללא יכולת להפסיקן.
רוצה לצאת מהכלוב לרוץ הכי מהר, לצוד ולטרוף עד שאקרוס שבעה. רוצה לפרוץ את הכלוב להיות שוב במלוא תפארתי ובמלוא גדולתי. קטנה, לא בוגרת אך עוצמתית ומחושבת, גאה וזקופה רואה קדימה ולא שוכחת את העבר.
רוצה להשתחרר מהכלוב לחזור להיות עצמי שוב, להרגיש שוב שייכת לעצמי.
אני רעבה כל כך, זקוקה כל כך! רוצה לשבור גבולות ולעלות, לכאוב ולצעוק, לשחרר את החיה שלי מעצמי עד שאקרוס בספייס מלא סימנים דם ודמעות מקלות.
אני רעבה כל כך, צריכה כל כך! רוצה להגיע לעוצמות טהורות, חייתיות, זועמות שנלחמות עד אפיסת הכוחות, עד שכוך הזעם והכאב, עד שמגיעים לליקוקים מרפאים ואהבה טורפת.
