צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

על הגדה

היא טוענת שהפוסטים שלי לא ברורים.
היא טוענת שכל פוסט שלי צריך להקרא פעמיים, וגם אז הוא כנראה לא יובן.

ואני? אני אוהב לשון סגי נהור. אני ציני, אירוני, סרקסטי, אופטימי, מאמין בבני אדם, מתנשא על בני אדם, אוהב את כולם ושונא את כולם. לא בהכרח בסדר הזה.
ואם לקרוא את הפוסטים שלי פעמיים מספיקים לכן כדי להבין, בואו נכיר!
לפני שנתיים. 17 בספטמבר 2022 בשעה 9:24

תודה על ההקשבה! חשוב שיהיה מקום לפרוק בו!

לפני שנתיים. 16 בספטמבר 2022 בשעה 18:50

אמרו מתי קץ הפלאות, אמרו מתי קץ הימים... הלא מדבריות שלמים יש לעבור בניד עפעף שבין הקיץ והסתיו.

 

וכמו ענן להתגשם מעל חלקת שדה ריקה, ולהביא לרגבים את הבשורה הירוקה.

לפני שנתיים. 16 בספטמבר 2022 בשעה 9:18

לפעמים אני רואה תמונות שמועלות הנה או למקומות אחרים, ומהרהר בעצב - אבל אתן לא באמת רוצות את זה.

קשירות מורכבות לוקחות זמן. ואם מתעסקים יותר מדי באלמנטים האסתטיים, ופחות מדי במגע ("תקשורת"), הנקשרת משתעממת.

התמונות היפות שאתן רואות הן לרוב של דוגמניות מקצועיות ושחקניות פורנו, שמקבלות תשלום על הזמן שלהן. זאת עבודה עבורן. לא כיף. אז כן, אני יכול לייצר דוגמאות מרהיבות בהרבה של חבל על הגוף, לכרוך כל חבל סביב עצמו כמה פעמים, נניח, מה שלפעמים נקרא בזלזול "מקרמה אנושי". וכן, גם מקרמה אני יודע. על גוף אשה, או לא. פעם ידעתי לעשות מחזיקי עציצים ממקרמה, ולא יהיה מורכב ללמוד שוב את מה שיגעתי כבר כילד.

אבל אתן לא רוצות את זה.

זאת לא ביקורת על פנטזיות של אחרות. רק תזכורת שתמונות משקרות. אתן לא רואות כמה זמן הקשירה הזאת לקחה, ומה הנקשרת אולי עשתה עם הטלפון שלה בזמן שקשרו אותה. כי לא כל אומנות היא סשן.

 

לפני שנתיים. 16 בספטמבר 2022 בשעה 6:44

לפני שנתיים. 15 בספטמבר 2022 בשעה 18:52

לא כמו נשים. גברים לא יכולים להרגיש רע. או שהם בעצם לא באמת גברים. חולשות זה בשביל נשים.

מה פתאום. אני בכלל לא מדוכדך. לא נחתה עלי העצבוביות. בטח שלא בא לי לרדת על דלי גלידה כמו בסרטים. זה מותר לנשים.

אני גבר גבר מק'גבר שבגברים. למה שארצה פתאום באמצע החיים דלי גלידה?

לפני שנתיים. 15 בספטמבר 2022 בשעה 13:36

בבקשה?

 

צריך שולטת שתכריח אותי לשבת ולכתוב כבר. 4000 מילים היום, נניח?

לפני שנתיים. 15 בספטמבר 2022 בשעה 9:25

זה למעלה-למטה, או ימינה-שמאלה?

לפני שנתיים. 14 בספטמבר 2022 בשעה 22:36

כנראה הביצוע הכי מרגש, מתוך מי יודע כמה גרסאות כיסוי.

 

 

לפני שנתיים. 14 בספטמבר 2022 בשעה 12:20

- עכשיו כלבה, תסתמי את הפה ותמצצי לי את קשיותי המתפרצת.

- מה? איך אני אמורה לעשות את זה בפה סתום? וקשיותך? מה זה?

- שקט, זונה! את תכניסי לפה שלך את זכרותי הפועמת!

- את מה?!

- תהיי שפחה טובה ותענגי לי כבר את מטה האהבה שלי!

- אתה לא ברור, בוס.

- החוטר שלי.

- הא?

- המשחולת.

- זה סוג של כלי רכב?

- אני רוצה את האיבר שלי בתוך הפה שלך!

- איזה מהם?

- נו, את הזין שלי, שרמוטה קטנה ורטובה!

- אה. בסדר. אין בעיה. בשמחה, אפילו. למה כועס?

לפני שנתיים. 14 בספטמבר 2022 בשעה 12:08

עברתי ומיינתי ומחקתי אלפי תמונות מהאכסון, כדי לפנות מקום. יש לי נטייה לצלם יותר מדי, וגם "ימבה אכסון" נגמר בסוף.

ובדרך מצאתי זכרונות משמחים. אז כן, אני משוויץ.