על הגדה

ואני עדיין זוכר איך אחרי שקשרתי ומתחתי וקיפלתי והצלפתי והכיתי וצבטתי והכאבתי,

ואיך אחרי שכאבת ובכית ונאנקת והתנשמת - אבל לא צעקת,

ואיך אחרי שקמת וחייכת וניקית את עצמך,

חיבקתי אותך במיטה עד שנרדמת. עוטף אותך. מכסה אותך. אופף אותך. חיבקתי אותך אל עבר השינה, אם לשאול ניסוח אנגליזי יותר. חיבקתי אותך, ונרדמת כשהשד שלך חפון בכף היד שלי.

אני עדיין זוכר. ומתגעגע.

כן, אני מבין שזה אולי לא הפטיש שלכם. אל תשפטו. תעברו הלאה. תמשיכו בחיים שלכם. לא מעניין מה הביקורת שלכם על זה.

לא פעם יוצא לי לראות כאן או בפייסבוק זלזול במונח הזה. ברעיון הזה. בסגנון הזה.

הזלזול נובע מכמה גורמים. קודם כל, אנשים אוהבים לזלזל. לזלזל בכל מה שלא מתאים להם. זלזול כזה הופך אותם לטובים יותר. למוצלחים יותר. לאותנטיים יותר. כלומר, לאמיתים יותר. וכל מי שלא כמוהם, הרי הוא מזוייף. בכל תחום, אנשים מנסים להיות השוער בפתח, ולהחליט מי ראוי להכנס ומי לא.

אבל הבעיה היותר רצינית היא חוסר הבנה. כי נו, לא באמת מאוד אכפת לי אם מישהו מתנשא עלי. אבל אם יש מישהי שהסגנון המדובר כן מתאים לה, והיא אפילו לא יודעת שהיא יכולה לחפש אותו, כאן הבעיה. בלי יכולת ההמשגה, בלי הידע שאפשר לרצות משהו, שהוא קיים ואפשרי, החיים שלנו ריקים יותר. חלק מחוסר ההבנה הוא מילולי. כשאני אומר "שליטה עדינה", אני לא מדבר על פחות שליטה לעומת השליטה ה"רגילה". שליטה עדינה היא לא (בהכרח) פחות אינטנסיבית, לא (בהכרח) פחות כואבת, ולא כוללת פחות התמסרות. אם כבר, אפשר אולי לדבר על "שליטה עדינה" לעומת "שליטה גסה".

נניח, אני שונא צעקות. אני לא אוהב לצעוק בעצמי, ואם מישהי צועקת עלי, זה לא מגרה אותי. להפך. זה די מכבה במהירות. אני לא אוהב גסות רוח. אם את איתי, את לא זונה טיפשה. את לא חור. או שלושה חורים. יש נשים שזה מה שהן מחפשות. לגיטימי. אני לא זה שיספק להן את זה. מי שאיתי, היא כרגע הדבר הכי נהדר בעולם. גם אם היא כרגע על הברכיים, עם הראש צמוד לרצפה.

זה לא אומר (בהכרח) שאני מכאיב פחות. זה כן אומר שאני מכיר בזאת שמולי כבן אדם, ומכבד אותה כאדם, גם אם כרגע אני מתעלל בה. ובאותה מידה, כשאני נשלט, אני לא מחפש להיות שק אגרוף, ולא מחפש להיות מדיח כלים או נהג. אני מחפש קודם כל את הקשר האנושי. ואם יש כזה, אין ספק שאסכים בשמחה להסיע אותך למרחקים גדולים. אם אני מחבב אותך, הרי שאני נהנה להיות בחברתך. למה שלא אסכים להסיע אותך?

כמובן, יש אינספור ניואנסים. כל אינטראקציה בין כל שולט\ת וכל נשלט\ת היא שונה. מה שאני עושה עם נשלטת אחת זה לא מה שיקרה עם נשלטת אחרת. אבל ככלל, מדובר בחווייה עוטפת ומחבקת יותר, חווייה שרואה את האדם שעומד מנגד. אז כן, אני יכול להצליף בך עם שלל כלים ומכשירים ולהכאיב באינספור דרכים. אבל זה לא זה, מבחינתי, בלי החיבה. אם אני לא מחבב מישהי, אני לא יכול לשלוט בה, וגם לא להשלט על ידה. אני לא יכול להתמסר, וגם לא באמת לקבל את ההתמסרות.

אז מי שיזלזל ימשיך לזלזל. מי שרוצה שיחפיצו אותה, תמשיך לרצות את זה. אבל תזכרו, זאת ממש לא הדרך היחידה.

אז אם זה מדבר אלייך, דברי איתי. אולי אני אפילו אחבב אותך מספיק. אולי אפילו את תחבבי אותי מספיק.

החלטתי שהגיע הזמן להיות קצת יותר אקטיבי במציאת קשרים. והבנתי שיש אפשרות אפילו למצוא קשרים קינקיים באפליקציות ההכרויות. זה באמת עובד לכן? איפה, אם בכלל?

וטיפים כדי שהחשבון לא יחסם תוך עשרים דקות?

(למרות שאני חושב שהחסימה הקודמת היתה כי מישהי התעצבנה עלי שלא רציתי לסשן אותה ודיווחה עלי. טוב, וזה לקח קצת יותר מעשרים דקות.)

מחסום קריאה מצער לאחרונה. המלצות לספרים שיעזרו לפרוץ את המחסום? דברים קלילים, בעיקר. מצחיקים, אם אפשר. לא ספרי בעסה!

#בירוקרטיה

.זה המשך לפוסט הקודם. צפו בו קודם.

מבחינתי, בדס''ם הוא משחק. אני יודע שזאת אמירה שמעצבנת הרבה אנשים. ובכל זאת.

לא, בדס''ם הוא לא תבלין לסקס, כמו שיסבירו המתנגדים בהתנשאות. הוא מטרה בפני עצמה. שלא צריכה להיות טוטאלית, ולא צריכה להיות חמורת סבר. זה כן אורח חיים שאני שואף אליו. אורח חיים של משחקיות קינקית.

כי החיים הם משחק. או לפחות צריכים להיות. לכך צריך לשאוף. אפלטון כבר כתב את זה, למרות שעד היום מתווכחים על למה התכוון.

אבל המעניין היה ההולנדי ההוא, שטבע את המונח הומו לודנס. האדם מהותו היא משחק. הוא גם טבע מונח אחר שימושי מאוד לצרכינו - מעגל הקסם. המקום בו מתחולל המשחק, במנותק מהמציאות.

כי מה הוא משחק?

- מרחב בטוח להתנתק מהמציאות האפורה.

- מקום וזמן המוקדשים לכיף ולהנאה.

- משחק הוא חופש.

- הדברים לא נעשים לשם השגת מטרה חומרית.

- האפשרות להיות מי שאתה רוצה, לא מי שמצפים שתהיה.

כשפגשתי היום את מ' ראיתי את מ' מונח על השולחן. החלטתי לצרף את מ' לקשירה של מ'.

והנה היא כבר באוויר, עם מ' מחובר אליה -

ראו את החיוך. 

אחר כך הייתי צריך משקולת לשיער. ומי נחלץ לעזרנו, אם לא אופטימוס פריים!

אני לא רוצה להיות רציני. אני מאוד לא רוצה לקחת עצמי ברצינות. אני רוצה לשחק. בדס''ם הוא משחק. החיים הם משחק.

תמונות מקשירה. החלקים הטכניים קודם. החלקים המעניינים עם זיוני השכל בפוסט הבא.

הידיים קשורות בטיקיי גבוה, כמעט תפילה הפוכה. היא תלוייה מרתמת החזה, מהצד, ומחבק הדוק מאוד על השוק.

ואז אני מנמיך את רתמת החזה, והיא תלוייה כמעט רק מהחבק על השוק. זה קצת כואב.

וזה בערך התיאור המשעמם ביותר האפשרי לסשן הזה. כן, היא חזקה. כן, היא סובלת. וכן, אם יורשה לי, קשירה נאה.

אבל זה תיאור כל כך ריק של מה שהיה.

המשך, עם זיוני שכל, בפוסט הבא.

אני אוהב פטמות. אני אוהב לגו. ופוסט של מישהי הזכיר לי את אלו, שהכנתי.

הם עובדים יותר טוב על פטמות של נשים. פטמות גדולות, שיצליחו להתפס. לפטמות של גברים צריך פתרונות אחרים.

הדבר האדום באמצע, מאידך, הוא בהחלט לגברים (טוב, AMAB) ולהתאמות המיוחדות שלהם.