על הגדה

הברון מינכהאוזן סיפר פעם איך נתקע יום אחד בביצה, ולא נותר לו אלא לשלוף עצמו ממנה בציציות ראשו. או בשרוכי נעליו. האמריקאים אוהבים את הביטוי הזה. By his bootstraps. פיסיקלית, זה כמובן בלתי אפשרי. ועדיין, זה כנראה מה שאאלץ לעשות.

רק קרקע.

בעבודת קרקע, אפשר להכאיב בדרכים אחרות. בעוד שרוב הקשירות הקלאסיות מתחילות ברתמה שנקראת TK, עם הידיים מאחור, ידיים מאחור מעייפות את רוב הנשים, הפחות גמישות. ואת כמעט כל הגברים, כמובן. גברים נוטים להיות הרבה פחות גמישים. כנראה שזה גם עניין של שנים של לא לשלוח ידיים אחורה לרכוס או לפתוח חזייה. אז עם ידיים מקדימה, לרוב ניתן להחזיק בקשירה יותר זמן. לא הפעם. זה כאב מדי. וכאמור, חיפשנו ערב רגוע.

אז טנגו. אני אוהב טנגו.

הטנגו המקורי הוא שד מכונף והתנוחה מכונה על שם המנח דמוי הכנפיים. יש אינספור סיפורים על טנגו-ים שונים. חלקם תעלולנים, טריקסטרים - ימטירו גשם של עוגות על חתונה שעיצבנה אותם, נניח, וחלקם סתם יאכלו אותך.

לרתמת טנגו בסיסית יש שני חבלים מקדימה, כמו ל-TK בסיסי, אבל למדתי שעם בעלות חזה גדול, עוד חבלים מוסיפים ליציבות, בעיקר של החבל העליון שנוטה לברוח. תוספת חבלים גם מעניקה תחושה עוטפת יותר, ולדתי גם מביאה לקשירה יפה יותר. וחבל שהיא לא מרשה לי להראות את השלווה המהממת על הפנים שלה.

ולפעמים עוד ישנם ימים כאלה. שהם תוצאה של שבועות כאלה. ימים שאפילו אני, מזוכיסט בלאי שכמוני, מוצא עצמי פתאום רוצה שיכאיבו לי.

ימים כאלה. ימים מחורבנים כאלה.

חברה ציירה.

נו, כי אני עצלן מכדי לנסות לבד.

נניח אני מעלה תמונה ל"מאגר". ומשם לפוסט בבלוג. האם אני יכול לנקות את התמונה מה"מאגר", או שעליה להשאר שם לנצח?

אני זוכר איך הנשימה שלך האיצה, לנשימות קטנות ומהירות, בכל פעם שהנחתי לך יד על הצוואר.

אני זוכר את האנקות הקטנות, כשהידקתי ומתחתי את החבלים.

אני זוכר איך עצרת את הנשימה כשהצפלתי בך, למרות שהזכרתי לך לנשום.

ואני זוכר את הנשימות העמוקות, בכל פעם ששעווה נוזלית ניטפה על עורך. טוב, ואת הקולות הקטנים והחמודים כשהשעווה הגיעה לפטמות.

אני זוכר.

אז אמרה מה שאמרה. בצורה המחרידה והמגעילה ביותר שניתן לדמיין, כנראה.

היא כבר לא מטרידה אותי. בן אדם שמתנהג ככה לא ראוי שיטריד את ימי ולילותי.

אבל הצלקת כבר נוצרה. האם יתכן שמה שהיא אמרה זה מה שגם אחרות חושבות? בינתיים, עובד על עצמי לחזור להאמין לנשים. למרות אשה מרושעת אחת.

ובחיי שאין לי מושג על מה היא מדברת. על מה הזעם והרשף.

כן, אני מוזר. כן, יש שיטענו שאני פריק. הזוי, אפילו. אבל קריפי? אני?!

וגם מבלי לדעת, אני מאמין באופן מוחלט בקבלת אחריות על פגיעות. בהתנצלות, אמיתית. אין לי רצון ואין לי צורך לפגוע בא\נשים, בפרט כאלו שאיני מכיר. אבל היא מסרבת לפרט על מה מדובר. ומסרבת לקבל התנצלויות. אולי כתבתי משהו שלא הובן נכון? ממש מבלבל, המצב הזה.

ממש מבלבל, המצב הזה.