בניגוד לפילוסופיות ניו-אייג', התקפי חרדה הם תגובה פיזיולוגית לחלוטין, וכשמדובר בבעיה כרונית, הם לחלוטין מסיבות פיסיולוגיות. מעגלי משוב שמשתבשים בגוף. זאת לא חרדה מפני משהו, בדרך כלל - אם כי זה משתנה מאדם לאדם - אלא משהו כללי כזה. משהו עומד להשתבש! היה דרוך!
והדריכות הבלתי פוסקת הזאת, מתישה. אם כי גם מחטבת שרירים. הם כל הזמן מכווצים. הם כל הזמן דרוכים לפעולה. דמיינו כמה מתיש זה יכול להיות.
אספקט פיסי אחר הוא התכווצות הריאות. כלומר, התכווצות נאדיות הריאה. אותו דבר, בתכל'ס. אבל נפח האוויר שיכול להכנס למערכת מצטמצם. יותר מדי זמן ככה? גם המוח מקבל פחות חמצן.
וזה מצמית. משתק. אתה מנסה לחשוב על לעשות משהו, אבל רגע, קודם שאני אנשום קצת אוויר. והאוויר לא מגיע. וה-tunnel vision משתלט. אין חלופות. אין דרכי מילוט. רק לבהות בעצמך משותק בגלל שום דבר.
כן, אני יודע שגברים לא אמורים לדבר על זה. רק לנשים מותר להיות פגיעות. על הזין שלי. זאת מחלה, ואין לי מה להתבייש בה. אבל ארבעה קלונקסים ועוד לא קל יותר? מה נהיה, הלילה? אני לא רואה את עצמי נרדם בשעות הקרובות. אני לא רואה את עצמי נרגע מספיק כדי להרדם. ולא, תרגילי נשימה לא יעזרו. הם עוזרים לחרדות קלות. לא לפסנתר הזה שנחת עלי פתאום באמצע הרחוב.
