אני בוהה בקירות.
חושבת לעצמי איך..
איך זה יכול להיות.
אף קיר לא באמת לבן.
בואו נהיה קטנוניים,
רק כי אפשר.
כמה פשוט.
הא.
אז עכשיו,
כשאני חושבת על זה..
אני מבינה.
שאני יותר מידי חושבת על זה.
יכלתי לבחור.
גם אחרת.
הרי תמיד קיימת זכות הבחירה.
לעזאזל עם הדמוקרטיה.
או משהו.
תמיד?
תמיד יש?
או שמישהו כאן רימה אותי.
הרי השביל השני מלא קוצים ובוץ.
ואני כבר עברתי את הגיל של לטפס על עצים..
ועזבו אתכם,
תזכירו לי רגע מתי פעם אחרונה.
באמת.
הרמתי את עצמי מהמיטה.
ומי בכלל קובע?
הלב,
או הראש.
או האנשים האלה..
אלה שמצמצמים אליי עכשיו את העיניים.
שמסתכלים עליי במבט בוחן,
חצי מרחם.
ומי בכלל צריך טובות?
כשיש לי שפע רחמים עצמיים.
כשיש לי פה אמבטיה שלמה,
אני רק צריכה לקפוץ פנימה.
כמה חם ונעים.
כמה בוערות הלחיים.
התרגשות חולנית שכזו.
שמרגישים את הלב חופר דרכו החוצה,
דרך העור.
תכף הכל מתפוצץ לי.
בפנים?
או מבפנים החוצה.
ומה זה בכלל משנה..
אם זה הר געש של מילים
או קירות סדוקים
ופצעים מדממים.
כמה דם.
בא לי לצייר עם מכחול,
על התקרה.
להתכווץ מספיק חזרה,
כדי להאמין בספרי ילדים.
להאמין שכוכבים גם קוטפים.
שהם לא רק נופלים.
שהמשאלות שלי לא מסתכמות..
בהררי אבנים ואבק.
יש משהו כל-כך עצוב,
בלגדול ולגדול.
כאילו צמחתי פיזית,
אבל מבפנים הלכתי אחורה.
וכל הזמן הזה,
אני יושבת במקום..
נותנת לרוח לדפוק על הדלת.
תוהה מתי מישהו..
באמת יבוא ויפרוץ אותה.
אם אני כבר לא יכולה..
להציל את עצמי.
