כבר הרבה מאוד זמן חשבתי לכתוב בלוג, ככה מתחילים רוב הבלוגים, וככה מתחיל גם שלי.
כבר הרבה זמן חשבתי לכתוב לי בלוג, חשבתי אפילו על קונספט,
לא תיכננתי שזה יהיה בלוג:
רגשני,
חושפני,
דביק כזה.
כל האפשרויות נכונות.
רציתי לכתוב בלוג מצחיק ושנון.
אני כבר כמעט שנה בכלוב (האמת, אני לא יודע אם יותר משנה או פחות משנה ובאמת לא משנה לי...)
היום יצא לי להביט על הדרך שעברתי בכלוב במהלך השנה האחרונה. להסתכל אחורנית קצת, במקום כל הזמן מעבר לאופק...
כשנככנסתי לכלוב לראשונה ונחשפתי לשלל האנשים שכאן, הבטחתי לעצמי בלב שאני לא אשתנה, אני אתפתח. אשאר אותו דיסוננס אבל עם הסטייה שלי בחוץ במקום בפנים.
היום אחרי שנה (אולי יותר, אולי פחות) במהלך חשבון הנפש שלי גיליתי שאני כן השתנתי, לא התפתחתי, התעוותתי.
קוביית פלסטיק שנמסה לה בשמש.
רק שטפטופי הפלסטיק במקום להקוות להן בתחתית הקוביה, ולהזהיר אותה לגבי השינוי הלא רצוי, החלו לטפטף על ראשי הסובבים אותי. משאירים כוויות דקות אבל עמוקות.
אני צריך לקחת את הקוביה שלי מהשמש, לשים אותה בצל.
מי יודע, אולי גם אפשר לחשל פלסטיק כמו שאפשר לחשל מתכת...
אני מקווה שאנשים יקרים לי שחטפו את הנתזים האלה יבינו,
אדם חשוב לי אמר לי היום משפט על על שימי תבורי (האיש והעיניים): "היום כבר לא מתים מאהבה"
אני מסכים.
לא מתים מאהבה,
אבל אפשר להיות חולים מאוד.
לפני 18 שנים. 8 באפריל 2006 בשעה 20:55
