סינמה פרא-דיסו

לסקרנים שבינכם,
חלק קצר מעבודה שכתבתי לפני מספר שנים.
משום מה נראה לי רלוונטי לפרסום כעת...

היסטוריית הטילאות מתחילתה ועד לזמנים המודרניים.


הטילים המודרניים של ימינו הינם אוסף של כושר ההמצאה האנושי ששורשיהם טמונים בעבר. הם מהווים צמיחה טבעית של מאות שנים של ניסויים ומחקר בתחום הטילים בכלל ובתחום הנעת הטילים בפרט.

אחד המכשירים הראשונים שהצליחו לרתום את העקרונות הבסיסים של מעוף טיל היה למעשה ציפור העשויה מעץ. על פי כתביו של הרומאי אואלוס גלויוס יווני בשם ארקייטס אשר גר בעיר טרנטום בסביבות 400 לפנה"ס הטיס יונה העשויה מעץ, היונה הייתה מונעת ע"י קיטור, כאשר היונה הייתה תלויה ע"י חוט.

בערך שלוש מאות שנה לאחר מכן, יווני נוסף בשם הרו מאלכסנדריה בנה התקן דמוי טיל בשם "aeolipile". גם מתקן זה השתמש בקיטור לצורך הנעה. הרו הרכיב מעיין ספירה על גבי קומקום מלא במים. אש מתחת לקומקום איידה את המים, והאדים זרמו אל תוך הספירה. שתי זרועות בצורת L פלטו את האדים החוצה וגרמו לספירה לנוע בצורה סיבובית.




התאריך המדויק של הופעת הטילים ה"אמיתיים" איננו ברור.
סיפורים של טילים מופיעים במספר תרבויות שונות.
המקרה הראשון המתועד קרה למעשה בטעות.
במאה הראשונה לספירה הסינים יצרו אבק שריפה לצורך הכנת פצצות לטקסיהם. בם מילאו את אבק השריפה אל תוך צינורות העשויים מבמבוק, וזרקו אותם אל תוך האש. חלק מן אותם הצינורות לא התפוצצו ולמעשה עפו מתוך המדורה.
הסינים החלו לבצע ניסויים עם הצינורות הממולאים. אט אט הם גילו כי ניתן לנצל זאת למעוף וכך למעשה נולד הטיל הראשון.



התיעוד הראשון לשימוש בטיל היה בשנת 1232. באותה תקופה הסינים והמונגוליים נלחמו זה בזה. במהלך הקרב בקאי – קאנג הסינים הדפו את הפולשים המונגולים ע"י "מטר יריות של אש מעופפת". חיצי האש הללו היו למעשה

צורה של טיל עם הודף מוצק. גליל הסגור בקצהו האחד המכיל אבק שריפה. בקצהו השני של הגליל היה מחובר מקל ארוך. מקל זה שימש כאמצעי הנחיה וכוון את הטיל אל הכוון הכללי של המטרה. לא היה ברור עד כמה היו אפקטיביים הטילים הללו כנגד המונגולים, אך השפעותיהם הפסיכולוגיות היו מרחיקות
לכת.
כתוצאה מן הקרב בקאי – קאנג, המונגולים יצרו טילים משלהם, והם למעשה היו אחראיים להפצת הטילים ברחבי
אירופה.



במהלך המאה ה-13 עד המאה ה-15 היו דיווחים על מספר ניסויים בטילים. באנגליה כומר בשם רוג'ר בייקון עבד על שיפור אבק השריפה, דבר שהגדיל בתורה ניכרת את טווח הטילים. בצרפת, ז'אן פורסייר מצא כי ניתן להשיג שיגור מדויק יותר ע"י שיגור הטיל מתוך שרוול. רעיון זה היווה למעשה את הבסיס לבזוקה המודרנית.
במאה ה- 16 הפסיקו להשתמש בטילים ככלי נשק, אך עדיין השתמשו בהם לצורך זיקוקים. יצרן זיקוקים בשם יוהן שמידטלפ, המציא את הטיל הרב שלבי, דבר שהגדיל את הגובה המקסימאלי אליו יכול היה
הטיל להגיע.

במהלך סוף המאה ה-17 הקים סיר אייזק ניוטון את "הארגון המדעי לטילאות המודרנית". שלושת החוקים שלו הסבירו, למעשה, כיצד עובד הטיל, ומדוע טיל יכול לעבוד גם בחלל.
בסביבות 1720 פרופסור דני בשם ווילאם גרייוסנד בנה מודל של רכב המונע ע"י סילון
קיטור.
החלו אף ניסויים ברוסיה ובגרמניה עם טילים במסה של 45 ק"ג ויותר.
במהלך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 החלה התעוררות בניסויי הטילים כנשק מלחמה. הצלחת מטר הטילים ההודים כנגד הבריטים ב-1792 ושוב ב-1799 עוררה את התעניינותו של מומחה הארטילריה הקולונל וויליאם קונגרייב. הטילים של קונגרייב היו מוצלחים בקרב, ואף חימשו בהם את האוניות.
חרף עבודתו של קונגרייב, דיוק הטילים לא השתפר. אנגלי בשם וויליאם הייל פיתח
טכניקה המכונה ייצוב בסיבוב. בשיטה זו, גורמים לגזי הפליטה של הטיל לסובב את הטיל
ובכך לסובב אותו על צירו. ע"י שיטה זו למעשה ניתן לייצב את הטיל, ולמעשה להגדיל את הדיוק.



ב-1898 מורה רוסי בשם קונסטנטין טסילקובסקי טבע את הרעיון של חקר החלל ע"י טילים. בדוח שפרסם בשנת 1903 הוא הציע שימוש בהודף נוזל ע"מ להשיג טווח גדול יותר. טסילקובסקי גרס כי המהירות והטווח של הטיל מוגבלים ע"י מהירות גזי הפליטה. עקב רעיונותיו מרחיקי הלכת הוא מכונה
כאבי האסטרונאוטיקה המודרנית.
בתחילת המאה ה-20, אמריקאי בשם רוברט ה. גודרט החל ניסויים בהודפים מוצקים מסוגים שונים. ב-1915 הוא החל למדוד את מהירויות גזי הפליטה השונים. במהלך עבודתו גודרט הבין כי טיל יכול להיות מונע טוב יותר ע"י טיל בעל הודף נוזל.בשנת 1926 גודרט היה הראשון אשר בנה טיל בעל הודף נוזל. טיל זה עף לגובה של 12.5 מטר ונחת במרחק של 56 מטר בחלקת כרוב. בשנת 1903 הוא אף בנה טיל המונע ע"י גסולין.
ניסוייו של גודרט המשיכו שנים רבות. הטילים שלו הלכו והשתכללו. הוא פיתח ג'ירוסקופ למערכת בקרת טיסה ומערכת מצנחים להחזרת הטיל אל הקרקע.
גודרט מכונה כאבי הטילאות המודרנית.



חלוץ חלל נוסף היה הרמן רוברת' אשר חיבר ספר ב-1923 על מסע לחלל ע"י טיל רקטי. כתביו היו כה חשובים מכיוון שבעקבותיהם החלו לצוץ אגודות שונות בנושא טילאות רקטית ברחבי העולם. בגרמניה בפרט קמה אגודה בשם " Verein fur Raumschiffahrt" (האגודה למסע לחלל), אגודה זו הובילה למעשה את הפיתוח של הטיל הבליסטי הראשון V2.
הטיל הבליסטי הגרמני היה קטן בהשוואה לטילים המודרניים. הטיל השיג את הדחף ע"י בעירת תערובת של חמצן נוזלי ואלכוהול בקצב של
טון לשבע דקות.
למזלן של כוחות הברית נכנס הטיל למערכה מאוחר מידי במהלך המלחמה ע"מ לשנות את תוצאותיה.