מעטות בנות המילניום האחרון,
שלא מכירות את השיר הזה.
הוא לקוח מהפסקול של הסדרה '13 סיבות' (בנטפליקס, רק העונה הראשונה מומלצת בעיניי),
שמתארת את מקרה ההתאבדות של הגיבורה "האנה",
ואת 13 הסיבות שהביאו למותה...
שיר עצוב, נוסטלגי, מכאיב וכואב
מלא בשאלות, שברון לב ותהייה
מה היה יכול לקרות,
אם היינו עושים את הדברים אחרת.
תרגום חופשי:
"אני לא המטייל היחיד,
שלא פדה את חובו.
חיפשתי אחר שביל לעקוב אחרייך,
קחי אותי ללילה שבו נפגשנו.
ואז אוכל לומר לעצמי,
מה אני לעזאזל אמור לעשות.
ואז אוכל לומר לעצמי,
לא לרכב לבד איתך.
היה לי הרוב ממך, אחר כך קצת, ואז כלום.
קחי אותי ללילה שבו נפגשנו.
אני לא יודע מה אני אמור לעשות
רדוף על ידי הרוח שלך.
או, קחי אותי ללילה שבו נפגשנו.
כאשר הלילה היה מלא בטרור,
ועינייך היו מלאות בדמעות.
כשאת לא נגעת בי שם,
קחי אותי ללילה שבו נפגשנו."
חיפה בנויה על הר הכרמל
רכס שמהווה השלוחה של הרי השומרון
שרשרת הרים שנבקעו מהאדמה ונשפכו לים.
הרי שכונות הכרמל,
מאירים באורות פנסי הלילה וחלונות הבתים
את הגבעות והעמקים הירוקים כל השנה.
ככה אני זוכרת את הלילה שבו נפגשנו.
השיר הזה זורק אותי אחורה.
אני, מאוהבת באותם ימים מעל הראש.
אהבה והתאהבות שתחזור,
אבל בעתיד הרחוק.
מאוהבת בבחור, שלימים, ייתן לי את מתנת שברון הלב הראשון.
הגדול ביותר שחוויתי מאז שהכלב שלי מת.
(ואולי אפילו יותר ממנו- כי הכלב שלי אהב אותי, כך לפחות אני מאמינה).
בכל אופן,
הוא שוכב על המיטה.
ואורות הבתים מאירים מהחלון שלו.
האוניברסיטה נראית באופק בראש ההר,
היה לו נוף טוב לבן זונה.
אני ערומה, כנראה בתחתונים, מולו.
הראשון שהסכמתי להתפשט מולו.
הגוף שלי האיר באור צהוב- כתמתם,
שהגיע מהרחוב.
הוא בוהה בי ומסתכל.
השיער פרוע, התלתלים.
ואני זוכרת את עצמי ככה,
עומדת מולו- הוא שוכב במיטה.
קחו אותי ללילה שבו נפגשנו.
עוד לפני שהכול נהרס.
ואולי בעצם אל,
כואב מדי.