Story Goes To Hollywood

*ישראליות.

אי אפשר בלי קישור לשיר האלמותי:

לילטוב

#חופש פסח התחלתי

ירדתי למדבר, או שמא עליתי. 

ברחתי מהאזעקות, מהבית, הבלאגן, העבודה, החברות, הדייטינג, והbreaking up שאופפים את חיי. גם מהטיפול, חיפוש העבודה, העישון, והמחשבות הבלתי-הגמרות.

באתי לכאן בראשון עם תיק גב, תיק צד ותיק בד. אחה"צ. נסעתי בתחבורה ציבורית ונהניתי להרגיש טמרפיסטית שוב. ידעתי שאני רוצה להספיק לראות את השקיעה המהממת שאפשר לראות במקום כזה. הלכתי לישון באותו ליל ראשון, עייפה. הפעם גם הרגשתי את זה בגוף. לא רק בראש. 

בבוקר שני קמתי ו... שקט. זה כל מה שרציתי. להרגיש את החופש מהכול. מיד הסטתי את הוילון והמדבר נגלה אליי. פעם הייתי אומרת שצריך לרדת למדבר לפחות 3 פעמים בשנה.

במהלך היום עשיתי מדיטציה, דיברתי עם חתיכי בוידאו וגם הייתה אחלה אורגזמה. חתיכי הפתיע והביע רכושנות כלפיי ואני חייבת לומר שהצד הפרימיטיבי שלי מאוד אהב ונדלק מזה. הוא עוד אומר את זה בטון קצת ילדותי, ואני ממש מחכה לראות את הגבר שהוא יהפוך להיות לידי בקרוב.. כשירכוש ביטחון.

משם המשכתי למפגש עם חברה ותיקה מהעבודה הקודמת, הכרחתי אותה להישאר איתי כמה שהיא יכולה וכך שעה אחת הפכה לשלוש, כולל ארוחת צהריים של חומוס ושאר דברים טובים ואחר כך טיול קצר לאורך המצוק ושיחה עמוקה ונעימה. כשנפרדנו הרגשתי קצת חלשה, אז פינקתי את עצמי בגלידה מקומית שהייתה בכלל לא רעה.

משם הלכתי לדשא, כי הייתה שמש מהממת וטובה של אחה"צ. הרגשתי את החום נספג בתוכי ומרגיע. וזה היה רגע באמת מאושר.

כשחזרתי לחדר, התקלחתי וניסיתי את המלון שלידי. הלכתי לבדוק אם הבר שם באמת פתוח כדי לאכול ערב, אבל משראיתי שהכול סגור, המשכתי למרכז המסחרי ואכלתי משולש פיצה פריפריאלי ב16 ש"ח. נחמד.

אחר כך שמעתי מהצד השני שלמהמקום את I'm on fire של ברוס ספרינגסטין, ומאחר ואני ממממש אוהבת את השיר הזה, לקחתי את עצמי והספר שלי לבר שהשמיע את השיר הזה. ישבתי לי שם שעה ארוכה וקראתי. 

והמילים מהספר שקראתי חלחלו והדהדו לי.

ספק אם באמת אצליח ליישם את מה שקראתי, אבל עצם המודעות שיש פתרונות, או דרכי הקלה על דברים מסוימים, אפילו רק מסיפורים של אחרים, עוזרת מעט.

אחרי קצת קניות, חזרתי לחדר החמוד שלי וראיתי טראש בטלוויזיה כמו שאני אוהבת. פטפטתי גם עם חברה טובה בוידאו. שתינו מנסות להתגבר על פרטנרים קודמים, ושאלתי אותה שאלה, אם היית יכולה לומר לו משהו, מה היית אומרת?". הבחור שהיא יצאה איתו נעלם לה די בחדות, ללא קלוז'ר. כבר כמה זמן אני רואה שהיא מתקשה להתגבר, ורציתי שלפחות היא תהיה בתנועה כלשהי. אז עודדתי אותה בסופו של דבר לשלוח לו כבר הודעה ולהפסיק לעשות מזה כזה סיפור דרמה ;)

ואז היא שאלה אותי, מה הייתי אומרת להוא. ו.. אמרתי כך: "הייתי אומרת לו, שהוא ילד מטומטם. וחבל שהוא לא רואה מה היה לו בידיים. ו.. שכמה שניסיתי להוציא אותו מהראש, לא הצלחתי. אבל זה בסדר, כי אני אוהבת אותו. (אז הרגשתי את הדמעות עולות) ו... אני מתגעגעת. 

זה סופו של הסיפור לבינתיים. 

עם זאת, הגעגועים והאהבה אליו כבר לא גורמים לי לתקיעות. אני בתנועה. לגמרי. מתקדמת, חושבת, משתפת. מכירה אנשים חדשים מדי יום, ועוד שכבות בתוכי. 

עם כמה שאני אוהבת הרבה בחוץ, אני זוכרת לאהוב את עצמי. ולהיות החברה הכי טובה שלי. היום בא לי קצת לדבר עם עצמי ולשמוע מה המשאלות הפנימיות שלי. מעצמי. לראות איך אני יכולה לשפר, להקל, להרגיע. 

מקווה שהיום הזה יביא איתו עוד הזדמנויות חדשות לחשיבה, לכיף, לשמחה. ולתכנון החזרה הביתה באופן רגוע.

ו.. הארכתי בעוד לילה את המסע שלי :)

בונוס תמונות:

עברו עליי 24 שעות מאוד משמעותיות. ואולי אף יותר. אבל מאז הטיפול הרגשי של שישי, הרגשתי תחושה שלא הרגשתי הרבה זמן. היה לי Flow, והיזכרות מתוקה בעבר, והשראה. 

זה גם מה שאמרתי לה באותה הפגישה, ש... אולי נזכרתי קצת במי שאני. "לפני כמה חודשים לא יכולת לדבר ככה", היא אמרה וצדקה. הייתי אז במקום אחר לגמרי מבחינה רגשית.

מקום אבוד, פוחד, חושש וחרד. הצעדים היו תקועים ולכל כיוון שהבטתי היה תמרור עצור. קפואה בזמן. 

אני לא אשכח את אותם ימים מול הטלוויזיה. מכבה את המחשבות. קמה עם חרדות והולכת לישון עם חרדות, ובין לבין, צופה בטלוויזיה. שעות. 

עצובה. מדוכאת. לא יודעת איך אני יוצאת מהמצב שנקלעתי אליו. בקושי עונה לחברים. לא רוצה להיפגש עם אף אחד. 

שבורת לב. נטושה. 

אבל תמיד ניסיתי לזכור שאני החברה הכי טובה של עצמי. ואני אוציא את עצמי מהמצב שנקלעתי אליו. כמה זמן שייקח.

ולאט לאט, זה מה שעשיתי. נלחמתי בהכול. ולא ביד רמה... בשקט. 

ובפגישה האחרונה דיברתי קצת על המשפחה, אבל בעין שונה הפעם. יותר מרוחקת, לטובה. הייתה לי איזושהי הבנה שהמצב הנוכחי הולך להיגמר בקרוב. אני הולכת לעזוב. אמנם, רק כשארגיש בטוחה לגמרי לקחת את האחריות הזו שוב עליי. אבל... זה יגיע. זה קרוב וממשי. ואפשרי כל כך. זה תלוי רק בי.

דיברתי גם על הצדדים האחרים שלי במשפחה, אלה שלא ממש בקשר איתי. הצדדים היותר יצירתיים, שתמיד רציתי להזדהות אליהם. 

המטפלת הופתעה לשמוע על הדברים.

דיברתי גם על כך שחסרה לי פלטפורמה לביטוי וליצירה. שחסרה לי אמנות בחיים באופן כללי. שאולי הבלוג כאן... והכלוב, כבר לא מספקים לי את מה שסיפקו בעבר, והייתי רוצה לחפש עוד מקומות לבוא לידי ביטוי. יותר ממשיים וקצת פחות עם נופך אפל ותחושה שאני עושה משהו לא בסדר. 

ו... 

בסוף היא שאלה אותי, ומה עם [...]? איך מתקדם איתו?

התחלתי לענות ולספר קצת, אבל זה כבר היה סוף הפגישה. אני לא אוהבת להיכנס לנושאים חדשים רגע לפני הסוף. תמיד שומרת על עצמי. מנסה.

אחרי כמה משפטים עצרתי ואמרתי... "אני לא רוצה לסיים את הפגישה בו. אני רוצה להישאר עוד קצת עם עצמי". 

זו הייתה פגישה משמעותית כי דיברתי על מרכיבים מהותיים בזהות שלי שמאוד מופרדים בסביבות השונות של חיי. ונשארתי עם איזושהי משאלה, לחבר את חלקי הפאזל האלה קצת יותר למשהו אחד שלם. לא להיות מולו כך, ומולה ככה, ומולם ככה. להיות אחת, שהיא די דומה לעצמה, בכל מקום. שלמה.

תיארתי לה, שיש עולם אחר, שאני עוד חוששת לפתוח את הדלת אליו. בעולם הזה, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, שלמה עם עצמי. הדעות של אחרים ובטח של המשפחה לא מעכבות אותי, או מעסיקות אותי. אני פוגשת אנשים מיוחדים מדי יום. כאלה ששלמים גם הם עם עצמם. אני לא מתעסקת בשטויות כמו אלה שבעבודה הנוכחית, אלא... יוצרת. חיה את עצמי. חופשייה.

אני עוד לא שם. אני עוד מפחדת לפתוח את הדלת הזו. אני עוד קצת מפחדת מעצמי אפילו ומהדברים שאני מצליחה לעשות בחיי...

וטוב שכך, אולי. אחכה עוד קצת לפני שאפתח את הדלת הזו. 

ומי יודע, אולי אני כבר שם? 

אולי כבר פתחתי את הדלת הזו בלי לדעת? ואני פשוט לא מכירה בעולם הזה. אולי מדחיקה שזה כבר קרה מזמן. אולי ניסיתי לשכוח הרבה זמן מי אני כדי להתאים את עצמי לסביבה, לחברה, למשפחה, לחברות... אבל, גם ראיתי שזה לא עובד. לא רק שאני נשארת כמו שאני, אני גם מצליחה להסביר את עצמי ולספק מספיק סיבות הגיוניות למה אני מתנהלת כמו שאני.

אז... השינוי הזה, שאני מבקשת, אולי במילים אחרות, לראות. איך הוא נראה? מה הוא כולל?

נראה לי שאני יוצאת לברר. 

לקחתי חופשה מראשון עד שלישי ואני יורדת דרומה לראות מדבר. המדבר מדבר, רק צריך להקשיב לו. ואני ממש טובה בזה.

אני מצפה לשקיעות יפהפיות, לשעות של שקט ורוגע, לפגוש חברה טובה ואנשים חדשים. לאכול את האוכל שלי בשקט, בלי הפרעות. להתפנק על משהו טעים. לישון במיטה בחדר שקט, שבו אף אחד לא מפריע לי. לקרוא ספר, לצייר בצבעי מים. זה כל מה שאני רוצה. 

אתמול ניצחתי את חתיכי בדמקה אונליין. אני הלבנים, הוא האדומים. הדבר היחיד שהתבאסתי עליו שהוא פרש מהמשחק ונכנע, במקום לתת לי את הסיפוק בלאכול אותו. 😋

בוקר טוב ❤️

אמש היה .. קשה. כן. היה קשה. בכלל, כל אתמול היה יום קשה. אבל צלחתי אותו. גם השבוע הזה היה קשה. לפעמים מאוד טוב ומרגש, ולפעמים קשה. אני מתאהבת... אולי. וזה קשה. מלמלתי לעצמי אתמול "אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא אעמוד בעוד שיברון לב". והכול צף... הכול. לגור כאן אצל המשפחה מציף אותי בכל כך הרבה דרכים. ואני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה... להתקדם. אני עובדת תוך כדי המלחמה... ועכשיו 3 שבועות כבר לתוך הדבר, אני מרגישה כבר ממש מותשת ושחוקה. מתעוררת לכל בוקר שנראה אותו הדבר... עייפות, קפה, מחשב, בית. אבל בשלישי נסעתי לבחור אחר הצהריים וביליתי איתו עד הערב. וכשחזרתי התחילו התרעות על ערב מתוח במיוחד.

ואתמול, הסעתי את אמא שלי להליך רפואי. ליוויתי אותה כל דקה מהיום והייתי שם בשבילה. מהבוקר המוקדם עד הלילה. וזה היה קשה מנשוא בסופו של דבר. לעשות את כל זה לבד. להסיע אותה ישנה באוטו... זה משהו שאף פעם לא חוויתי. לראות אותה מטושטשת מהכדור שינה שהיא קיבלה, חלשה ופגיעה... הרגשתי לכמה שעות שהתפקידים התחלפו. זה באמת מה שהיה. זה היה מטלטל. אני לא מדברת אפילו על הנסיעה החזור שלקחה כפול מהזמן בגלל פקקים הזויים... או זה שלא אכלתי כלום מהבוקר. לקראת 21 סוף סוף נכנסתי למיטה ובכיתי... בכיתי... על הכול.

ידעתי שאני מוצפת והכול עולה. וזה גם משמח כי בכי מאוד משחרר. רציתי לישון ולא הצלחתי וזה עייף אותי. אבל עדיין לא נרדמתי. ולפני שיצאתי להליכה. אמרתי לעצמי "את לא חייבת לפתור את כל הבעיות שלך היום. הוא לא בעיה. היא לא בעיה. את פשוט שחוקה ועייפה." כן, אני צריכה חופשה דחוף. 😄 יצאתי לסיבוב בחוץ והיו רוחות סוערות. אבל גם אוויר יבש כזה, וחם. עד שהגעתי לנקודת תצפית וגיליתי נוף מדהים ואוויר קריר, וריח של טבע. בכוונה לא עישנתי על ההתחלה. אני מנסה לשנות את הרגלי העישון. כן, זה עוד דבר להתעסק בו.. הרצון להיפרד מהסיגריות והטבק. והצלחתי... עשיתי סיבוב נחמד, ראיתי שאני עולה את העלייה יותר טוב מבעבר, ואז הסתובבתי וחזרתי. ופטפטתי עם הבחור...

הגענו לרמת אינטימיות מאוד גדולה בעיניי, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית. הוא כבר אמר שהוא ישמח שנהיה יחד, ואני אמרתי לו אז בדייט בשלישי "עוד לא". אני רוצה לחכות להרגיש קצת יותר ביטחון בלקרוא לו "בן זוג שלי", ומצד שני לא כל כך יודעת איך לקבל את הביטחון הזה. באופן חסר היגיון לחלוטין, הייתי מוכנה לקרוא לגברים שנתנו לי הרבה פחות ביטחון ממנו בני זוג שלי, ודווקא אותו אני דוחה? אולי כי... אני יודעת שהוא אמיתי. וזה יהיה אמיתי. וגם, אני מפחדת מכישלון. תמיד. ו... זוגיות זה דבר שנורא מציף אותי. עזבו את העובדה שכל יום השבוע דיברנו אינסוף בלילה והלכתי לישון כמה פעמים מאוד מאוחר.. זה משהו שלא יכול לקרות יותר. אני מפחדת נורא לאבד את עצמי שוב מול גבר חדש. אני מאוד מתמסרת, ושוכחת מעצמי. ואז כשהוא הולך - אני נשארת מאוד חסרה. אז בא לי לשמור על גבולות כאלה, שישמרו עליי. שעות שינה, זמן לפני השינה לעצמי. אני נעה בין כן להיות עקבית ונוכחת, לבין.. לרצות גם Me Time ולהרגיש עם זה בנוח.

גדילה זה דבר מאוד קשה.. אני מרגישה את זה בעצמות שלי. אבל כל כך רציתי מישהו וקשר, אז איך זה כשזה מגיע אני מהרהרת? אולי כי אף פעם לא בחרתי להגדיר את עצמי באמת דרך קשר, זוגיות, חתונה. זה לא איזה יעד שאני רוצה להגיע אליו. אני רוצה לעשות את זה מתוך אהבה, רק מתוך אהבה אמיתית. אני כן יודעת שזה יהיה One Shot איתו. לא יהיו אלפי ניסיונות והזדמנויות ומריחות. למדתי בדרך הקשה שלא חוזרים לתחנה שפספסת בהקשר רומנטי. אמרתי לו שאני רוצה להיות הוגנת איתו, והסברתי שעד לפני חודש אני והאקס עוד דיברנו. זה עדיין טרי. הוא צריך לדעת את זה בעיניי. וכשאמרתי את זה, הוא דווקא לא הביע חשש מכך שאני לא פנויה רגשית, אלא אמר בצורה מאוד יפה "אני אגלה לך סוד. לכולנו יש מטען, לי, לך." זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. 

אחרי ששיתפתי בכמה דברים "קטנים" כאלה, הרגשתי נורא קרובה אליו. חיבקתי אותו חזק והתנשקנו כמה פעמים. והיינו בסביבה ציבורית, ועוד אחרי אזעקה, אז לא ברחתי לסקס. בעיקר דיברנו ובילינו אחד עם השני וזה היה כל כך כיף. אני לא מסודרת ממש במחשבות שלי, אני כותבת ממש את מה שאני חושבת כרגע. ואני חושבת כל כך הרבה דברים. כנראה יש לי הרבה מה לעכל. התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי איזו חופשה אני רוצה. איפה כדאי שהיא תהיה. ומתי. אולי שבוע הבא. גם ככה עוד שבועיים פסח. ואולי באילת? הממ.. מעניין.

אז מחר אני אלך לטיפול שלי, ואשתף את המטפלת בכל מה שקרה. ו... עוד מעט אחזור להיות סטורי של העבודה. או של הבית, או של המשפחה. אבל אני שמחה שהקדשתי רגע לכתוב את הדברים, למרות שכמו שאני אומרת, תמיד כשאני עוברת משהו קשה לי לכתוב, רק אחרי שזה נגמר קל יותר. נזכרתי שאפילו שיתפתי את הבחורצ'יק אתמול שאני מפחדת שדברים אח"כ לא ייראו כמו שהם נראים בהתחלה. כשיש פרפרים, והכול ורוד ומקסים. ואני לא זוכרת במדויק מה הוא אמר, אבל זו הייתה תשובה מעולה. והיא הרגיעה אותי. וככל שאני אמשיך לשתף אותו בתחושות, ככה אני ארגיש קרובה יותר אליו. ולא בא לי לפחד להגיד מה אני חושבת ומרגישה. אם אני עושה את זה הרבה זמן, זה כבר הופך למפלצת מתחת למיטה שלי. אז אני לאט לאט משתפרת בזה, נראה לי.

אז שיהיה יום טוב ושקט, מספיק הלילה הזה היה רועש מדי...

סטוריז 3>

רק אל תגיד לי לא לבכות..

לילה טוב :)

לסקרנים:

אספר שהייתה מעורבת גלידת בן אנד ג'ריז, קרם לחות בנינוח אפרסק ללין, וחזייה אחת, שירדה לה לאיטה. ליקקתי את הגלידה מהפטמות, ואחרי זה, מרחתי את הקרם בתנועות איטיות בזמן שהוא מרייר בצד השני. "אני כל כך הולך לעשות על זה ביד אחר כך" - מוזיקה לאוזניי.

שיהיה לילה שקט ❤️

וול.. סטורי כמו סטורי היא לפעמים קצת מקרה אבוד. עד שנופל האסימון בכל הנוגע לגברים יכולה לצאת הנשמה. וכך מצאתי את עצמי אתמול, אחרי אורגזמה ויום יותר מדי ארוך, שוב בוכה. דומעת. הפעם היה שם יותר עצב. קצת כזה שמזכיר את ההתחלה. כשהתייפחתי בלי סוף במשך כמה וכמה ימים. 

חשבתי על זה ש... כשאדם עוזב את החיים שלך, ולא כי משהו קיצוני קרה, הוא לא מת, הוא לא עבר לגור בארץ רחוקה, הוא... פשוט כבר לא חלק מהחיים שלך. הוא לא יכול להיות חלק מהחיים שלך יותר. אז.. אם אהבת אותו - יש כמות עצב מסוימת, שלפעמים יכולה להרגיש מאוד תהומית. מאוד אינסופית. הרבה הרבה עצב, שהוא אך ורק מנת חלקך. ואפילו האדם שאהבת - לא ירגיש לעולם את העצב הזה. במיוחד הוא. מה שהופך הכול לעוד יותר כואב, במקרים של אהבה חד-צדדית, או לא שיוויונית.

ואני מהאדם הזה נשארתי עם כמות עצב באמת גדולה. והיו הרבה שאלות לא פתורות, אז חזרתי כעבור חצי שנה לסיבוב נוסף. שהיה כמעט כואב כמו הסיבוב הראשון. אבל בעצם, שום דבר לא יהיה יותר כואב מאותו אביב שהכרתי אותו. 

ונשאלת השאלה הלא נגמרת הזו - למה ואיך את אוהבת בנאדם שכל כך פוגע בך? שכל כך מעציב אותך? ש... לא אכפת לו ממך, ולא חשב עלייך ולו מחצית מהזמן שאת חשבת עליו. ובכן, אין לי תשובה לשאלה הזו. וזה גם לא שהוא רק פגע. הוא גם דאג לי בדרכו, שימח אותי בנוכחות שלו, הצחיק אותי לעיתים רחוקות, חיבק ואהב אותי בדרכו. אבל אז הוא גם תמיד נעלם. לא היה עקבי, ובטח לא היה כאן להישאר. זה כבר בסדר לומר שהוא נטש אותי.

וכל פעם אני חוזרת לזיכרון הזה, כשישבנו בבית הקפה הקרוב לרכבת, והוא התעסק עם הטלפון שלו. ושאלתי אותו, "למה אתה בטלפון עכשיו?", הרי אני עוד רגע הולכת.. "יש לי פשוט הרבה על הראש", הוא ענה בחיוך. בכל מקרה, אני לא חושבת שתשובה תעזור. ואני לא מרגישה שזה הזמן לחפש עוד תשובות. לפעמים הדברים הם פשוט כאלה. וצריך לקבל אותם, להבין אותם כמו שהם, ולהיות חכמים יותר בפעם הבאה.

ואולי זה לא אתגר של שינוי. אולי אני לא צריכה להשתנות כל הזמן. להשתפר. רק לגלות ולהתגלות עוד קצת, כלפי עצמי והעולם. להראות את השברים, הסדקים, הפגיעות. לשבור את דימוי הנוצצת, המושלמת, הקורנת והמאושרת שטיפחתי שנים ארוכות כל כך. או כמו שאמרתי לר', החייל הזה שהתחברתי אליו לקראת סוף הצבא: "אני נראית לך מושלמת כזאת, לא? הכי נורמלית שיש. זה בדיוק ההפך". ר' כבר נחשף כלפי העולם שהוא הומו. נראה לי שהוא היום בזוגיות מאושרת. זה די מסביר למה הרגשתי כל כך בנוח להסתובב איתו שם בבסיס כל לילה ולדבר ולדבר ולדבר.

ומתי אני איחשף?

Who can say why your heart sighs"
As your love flies, only time
And who can say why your heart cries
"When your love lies, only time

לילה טוב ושקט 🌸

Charlie, will I ever see you again?"

"Sure you will, kid. You know, goodbyes aren't forever."

"Then goodbye, Charlie. I love you."

"Yep... I love you too". 

אני יכולה לסלוח לך על מסכת העינויים, השקרים ושברון הלב שהעברת אותי. אני באמת יכולה לסלוח.

אבל אני לעולם לא אסכים לעבור דבר כזה שוב.

והאמת, שאותו אדם שראיתי אחרי כמעט שנה, הוא לא אותו אדם שאהבתי אז. הוא היה השאריות שלו. גרסה אחרת. ולא מוצלחת במיוחד.

פעם אהבתי מישהו, זה כבר לא מי שאתה.

אני כבר לא חושבת עליך המון, אבל כשאני נזכרת, זה תמיד בהקשר רע ומלווה בהמון עצב. 

מזל שהכרתי מישהו חדש. וטוב. וראוי לי. הוא ממלא את החסר, וממלא אותו בהמון טוב. הוא לא מחליף אותך. הוא מתקן את מה ששברת בי. לאט לאט.

לילה טוב ושקט