עברו עליי 24 שעות מאוד משמעותיות. ואולי אף יותר. אבל מאז הטיפול הרגשי של שישי, הרגשתי תחושה שלא הרגשתי הרבה זמן. היה לי Flow, והיזכרות מתוקה בעבר, והשראה.
זה גם מה שאמרתי לה באותה הפגישה, ש... אולי נזכרתי קצת במי שאני. "לפני כמה חודשים לא יכולת לדבר ככה", היא אמרה וצדקה. הייתי אז במקום אחר לגמרי מבחינה רגשית.
מקום אבוד, פוחד, חושש וחרד. הצעדים היו תקועים ולכל כיוון שהבטתי היה תמרור עצור. קפואה בזמן.
אני לא אשכח את אותם ימים מול הטלוויזיה. מכבה את המחשבות. קמה עם חרדות והולכת לישון עם חרדות, ובין לבין, צופה בטלוויזיה. שעות.
עצובה. מדוכאת. לא יודעת איך אני יוצאת מהמצב שנקלעתי אליו. בקושי עונה לחברים. לא רוצה להיפגש עם אף אחד.
שבורת לב. נטושה.
אבל תמיד ניסיתי לזכור שאני החברה הכי טובה של עצמי. ואני אוציא את עצמי מהמצב שנקלעתי אליו. כמה זמן שייקח.
ולאט לאט, זה מה שעשיתי. נלחמתי בהכול. ולא ביד רמה... בשקט.
ובפגישה האחרונה דיברתי קצת על המשפחה, אבל בעין שונה הפעם. יותר מרוחקת, לטובה. הייתה לי איזושהי הבנה שהמצב הנוכחי הולך להיגמר בקרוב. אני הולכת לעזוב. אמנם, רק כשארגיש בטוחה לגמרי לקחת את האחריות הזו שוב עליי. אבל... זה יגיע. זה קרוב וממשי. ואפשרי כל כך. זה תלוי רק בי.
דיברתי גם על הצדדים האחרים שלי במשפחה, אלה שלא ממש בקשר איתי. הצדדים היותר יצירתיים, שתמיד רציתי להזדהות אליהם.
המטפלת הופתעה לשמוע על הדברים.
דיברתי גם על כך שחסרה לי פלטפורמה לביטוי וליצירה. שחסרה לי אמנות בחיים באופן כללי. שאולי הבלוג כאן... והכלוב, כבר לא מספקים לי את מה שסיפקו בעבר, והייתי רוצה לחפש עוד מקומות לבוא לידי ביטוי. יותר ממשיים וקצת פחות עם נופך אפל ותחושה שאני עושה משהו לא בסדר.
ו...
בסוף היא שאלה אותי, ומה עם [...]? איך מתקדם איתו?
התחלתי לענות ולספר קצת, אבל זה כבר היה סוף הפגישה. אני לא אוהבת להיכנס לנושאים חדשים רגע לפני הסוף. תמיד שומרת על עצמי. מנסה.
אחרי כמה משפטים עצרתי ואמרתי... "אני לא רוצה לסיים את הפגישה בו. אני רוצה להישאר עוד קצת עם עצמי".
זו הייתה פגישה משמעותית כי דיברתי על מרכיבים מהותיים בזהות שלי שמאוד מופרדים בסביבות השונות של חיי. ונשארתי עם איזושהי משאלה, לחבר את חלקי הפאזל האלה קצת יותר למשהו אחד שלם. לא להיות מולו כך, ומולה ככה, ומולם ככה. להיות אחת, שהיא די דומה לעצמה, בכל מקום. שלמה.
תיארתי לה, שיש עולם אחר, שאני עוד חוששת לפתוח את הדלת אליו. בעולם הזה, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, שלמה עם עצמי. הדעות של אחרים ובטח של המשפחה לא מעכבות אותי, או מעסיקות אותי. אני פוגשת אנשים מיוחדים מדי יום. כאלה ששלמים גם הם עם עצמם. אני לא מתעסקת בשטויות כמו אלה שבעבודה הנוכחית, אלא... יוצרת. חיה את עצמי. חופשייה.
אני עוד לא שם. אני עוד מפחדת לפתוח את הדלת הזו. אני עוד קצת מפחדת מעצמי אפילו ומהדברים שאני מצליחה לעשות בחיי...
וטוב שכך, אולי. אחכה עוד קצת לפני שאפתח את הדלת הזו.
ומי יודע, אולי אני כבר שם?
אולי כבר פתחתי את הדלת הזו בלי לדעת? ואני פשוט לא מכירה בעולם הזה. אולי מדחיקה שזה כבר קרה מזמן. אולי ניסיתי לשכוח הרבה זמן מי אני כדי להתאים את עצמי לסביבה, לחברה, למשפחה, לחברות... אבל, גם ראיתי שזה לא עובד. לא רק שאני נשארת כמו שאני, אני גם מצליחה להסביר את עצמי ולספק מספיק סיבות הגיוניות למה אני מתנהלת כמו שאני.
אז... השינוי הזה, שאני מבקשת, אולי במילים אחרות, לראות. איך הוא נראה? מה הוא כולל?
נראה לי שאני יוצאת לברר.
לקחתי חופשה מראשון עד שלישי ואני יורדת דרומה לראות מדבר. המדבר מדבר, רק צריך להקשיב לו. ואני ממש טובה בזה.
אני מצפה לשקיעות יפהפיות, לשעות של שקט ורוגע, לפגוש חברה טובה ואנשים חדשים. לאכול את האוכל שלי בשקט, בלי הפרעות. להתפנק על משהו טעים. לישון במיטה בחדר שקט, שבו אף אחד לא מפריע לי. לקרוא ספר, לצייר בצבעי מים. זה כל מה שאני רוצה.