ירדתי למדבר, או שמא עליתי.
ברחתי מהאזעקות, מהבית, הבלאגן, העבודה, החברות, הדייטינג, והbreaking up שאופפים את חיי. גם מהטיפול, חיפוש העבודה, העישון, והמחשבות הבלתי-הגמרות.
באתי לכאן בראשון עם תיק גב, תיק צד ותיק בד. אחה"צ. נסעתי בתחבורה ציבורית ונהניתי להרגיש טמרפיסטית שוב. ידעתי שאני רוצה להספיק לראות את השקיעה המהממת שאפשר לראות במקום כזה. הלכתי לישון באותו ליל ראשון, עייפה. הפעם גם הרגשתי את זה בגוף. לא רק בראש.
בבוקר שני קמתי ו... שקט. זה כל מה שרציתי. להרגיש את החופש מהכול. מיד הסטתי את הוילון והמדבר נגלה אליי. פעם הייתי אומרת שצריך לרדת למדבר לפחות 3 פעמים בשנה.
במהלך היום עשיתי מדיטציה, דיברתי עם חתיכי בוידאו וגם הייתה אחלה אורגזמה. חתיכי הפתיע והביע רכושנות כלפיי ואני חייבת לומר שהצד הפרימיטיבי שלי מאוד אהב ונדלק מזה. הוא עוד אומר את זה בטון קצת ילדותי, ואני ממש מחכה לראות את הגבר שהוא יהפוך להיות לידי בקרוב.. כשירכוש ביטחון.
משם המשכתי למפגש עם חברה ותיקה מהעבודה הקודמת, הכרחתי אותה להישאר איתי כמה שהיא יכולה וכך שעה אחת הפכה לשלוש, כולל ארוחת צהריים של חומוס ושאר דברים טובים ואחר כך טיול קצר לאורך המצוק ושיחה עמוקה ונעימה. כשנפרדנו הרגשתי קצת חלשה, אז פינקתי את עצמי בגלידה מקומית שהייתה בכלל לא רעה.
משם הלכתי לדשא, כי הייתה שמש מהממת וטובה של אחה"צ. הרגשתי את החום נספג בתוכי ומרגיע. וזה היה רגע באמת מאושר.
כשחזרתי לחדר, התקלחתי וניסיתי את המלון שלידי. הלכתי לבדוק אם הבר שם באמת פתוח כדי לאכול ערב, אבל משראיתי שהכול סגור, המשכתי למרכז המסחרי ואכלתי משולש פיצה פריפריאלי ב16 ש"ח. נחמד.
אחר כך שמעתי מהצד השני שלמהמקום את I'm on fire של ברוס ספרינגסטין, ומאחר ואני ממממש אוהבת את השיר הזה, לקחתי את עצמי והספר שלי לבר שהשמיע את השיר הזה. ישבתי לי שם שעה ארוכה וקראתי.
והמילים מהספר שקראתי חלחלו והדהדו לי.
ספק אם באמת אצליח ליישם את מה שקראתי, אבל עצם המודעות שיש פתרונות, או דרכי הקלה על דברים מסוימים, אפילו רק מסיפורים של אחרים, עוזרת מעט.
אחרי קצת קניות, חזרתי לחדר החמוד שלי וראיתי טראש בטלוויזיה כמו שאני אוהבת. פטפטתי גם עם חברה טובה בוידאו. שתינו מנסות להתגבר על פרטנרים קודמים, ושאלתי אותה שאלה, אם היית יכולה לומר לו משהו, מה היית אומרת?". הבחור שהיא יצאה איתו נעלם לה די בחדות, ללא קלוז'ר. כבר כמה זמן אני רואה שהיא מתקשה להתגבר, ורציתי שלפחות היא תהיה בתנועה כלשהי. אז עודדתי אותה בסופו של דבר לשלוח לו כבר הודעה ולהפסיק לעשות מזה כזה סיפור דרמה ;)
ואז היא שאלה אותי, מה הייתי אומרת להוא. ו.. אמרתי כך: "הייתי אומרת לו, שהוא ילד מטומטם. וחבל שהוא לא רואה מה היה לו בידיים. ו.. שכמה שניסיתי להוציא אותו מהראש, לא הצלחתי. אבל זה בסדר, כי אני אוהבת אותו. (אז הרגשתי את הדמעות עולות) ו... אני מתגעגעת.
זה סופו של הסיפור לבינתיים.
עם זאת, הגעגועים והאהבה אליו כבר לא גורמים לי לתקיעות. אני בתנועה. לגמרי. מתקדמת, חושבת, משתפת. מכירה אנשים חדשים מדי יום, ועוד שכבות בתוכי.
עם כמה שאני אוהבת הרבה בחוץ, אני זוכרת לאהוב את עצמי. ולהיות החברה הכי טובה שלי. היום בא לי קצת לדבר עם עצמי ולשמוע מה המשאלות הפנימיות שלי. מעצמי. לראות איך אני יכולה לשפר, להקל, להרגיע.
מקווה שהיום הזה יביא איתו עוד הזדמנויות חדשות לחשיבה, לכיף, לשמחה. ולתכנון החזרה הביתה באופן רגוע.
ו.. הארכתי בעוד לילה את המסע שלי :)
בונוס תמונות: