Tryna make ends meet, you're a slave to money then you die
I'll take you down the only road I've ever been down
You know the one that takes you to the places where all the veins meet, yeah
No change, I can change I can change, I can change But I'm here in my mold I am here in my mold But I'm a million different people From one day to the next I can't change my mold No, no, no, no, no (Have you ever been down?)
אותו בחור שכתבתי לו עכשיו היה בעבר חרדי (רוסי כזה). נפגשנו אי שם לפני כמה שנים במעונות סטודנטים מוזרים בע"מ. הוא היה פוסט-טראומתי קצת מהצבא ואני קצת פסיכולוגית ארגונית. התחברנו, אבל היינו ילדים טובים בהתחלה. מדברים ומעשנים בגשם. ארוחות שישי יחד. בחור מאוד לבבי יש לציין, עם זאת מוזר.
יום אחד המתח המיני כבר היה בשיאו וזה היה בלתי נמנע. הייתי בדירה שלו, היינו בחדר השינה. מצאתי איזה ספר אירוטי שהיה לו והתחלתי להקריא את זה בטון הידוע שלי. התשוקתי. נראה לי שהוא צילם אותי או משהו במצלמה שלו. לא זוכרת כבר. אה, היה קטע גם עם בינה מלאכותית. הוא עשה לי מלא תמונות מגניבות של כל מיני דמויות מMyHeritage.
בכל אופן, איכשהו חזרתי אליו בערב. חדורת מטרה. "בואי תעזרי לי לתלות קצת אורות בחדר." "מה אתה הומו?" אמרתי כמעט מיד. סתם לא. אבל עזרתי לו. ואז תוך כמה רגעים הוא קפץ עליי ונישק אותי על המיטה שלו. שכבנו. זה היה מוזרררר. ממש.
איך זה נגמר?
לא זוכרת ממש מלבד איזה שישי אחד שהוא בא אליי, הזדיינו, הלך. זה היה נוח דווקא לזיין את השכן שלמעלה.
אההה קוראיי האדוקים יזכרו בטח שכאשר שוודיה זכתה באירוויזיון, אותו בחור זיין אותי על מרפסת גג מאוד מרכזית בעיר.
בימים האחרונים, ומאז שחזרתי מהטיול עם האמריקאים.ות החמודים, אני לא יכולה שלא לשים לב באופן מאוד ברור למספר דברים שקצת שכחתי מהם לאחרונה.
* חוסר השיוויון בין נשים ובין גברים.
* המסורתיות היהודית-ישראלית שלנו.
* הציפיות של ההורים מאיתנו.
* הפוסט-טראומה האישית שלי וגם זו שהתעוררה מהמלחמה.
המדינה הזו מושתת מאז ומעולם על יסודות צבאיים, לעניות דעתי. זו ההיסטוריה שלה מאז טרום קום-המדינה ועד ימינו. הגיבורים הגדולים ביותר הם אלה שנלחמו וחירפו נפשם.
אז יש לנו מדינה שמקדשת לחימה והגנה, שזה נהדר אבל עברו כמעט 80 שנה. ומה תוצר הלוואי של תרבות כזו? הסללה דרך הצבא. חברתית, מקצועית, אישית. מקצועית. לא על סמך ציונים של בית ספר ומקצועות כמו באירופה. לא על סמך כסף ומעמד כמו בארצות הברית. הכול דרך הצבא. וגם שם נכנסים אלמנטים סוציו-אקונומיים כמובן. גם אי-צבא זה אישיו. משמע אלה שלא עשו צבא. איפה זה פוגש אותם בכלל? לטוב ולרע כמובן. כרגע אני לא אכנס לשם.
אבל סטורי שלנו הייתה אשת חינוך נהדרת בצבא ולא ידעה בכלל שהיא עושה ייעוץ חינוכי ואסטרטגי למפקדים. ואם היא לוקחת את זה ומשליכה את זה לתחומים אחרים, היא מבינה שהיא פיתחה יכולת לא רעה לתת נקודת מבט מסוימת, לכתוב תוכניות, לארגן, לסדר, לתקשר. ועוד מגוון שיט כאלה ואחרים.
מה שיותר חורה לי הוא שמספר הנשים בהייטק כבר עשור עומד על 1/3 קבוע. חרדים וערבים- 5%. הגבר הלבן האשכנזי שהיה ב81/8200/ או 8זבעין, מכיר כבר בצבא את התחומים והאנשים והחברים שיעזרו לו אחר כך להתקבל לאן שהוא רוצה.
אבל אתם יודעים מה, אפילו אחר כך, בהנחה והוא לא היה שם, יהיו לו חברים שימליצו לו מה לעשות כדי להתקדם די מהר לשם. הנה, בדיוק מצצתי לאחד כזה והאזנתי לכל מילה שהם דיברו בטלפון. כזאת אני, מלקטת מידע מעניין בכל סיטואציה אפשרית 😄
יש מידע וידע שקיים. ורק הם חשופים לו. והם משתפים אותו ביניהם, אבל זה נשאר שם. כי איזה אינטרס יש לך להיות אלטרואיסטי עם המידע שלך כשיש תחרות כל כך גדולה. והאם יש תחרות כל כך גדולה באמת? ולמה שתחשוב בכלל על אחרים? זאת לא מטרת הקפיטליזם. האם צריך העדפה מתקנת גם במקומות כאלה? המגזר הפרטי והעסקי. איך יכול להיות שבהייטק רק 10% מהמנכ"לים של הסטארטאפים הם נשים. למה?
בן גוריון אמר שבנגב ייבחן העם היהודי ויש גם איזו אמרה עם "אבן הבוחן" ובלה בלה בלה. אני מאמינה שההייטק הוא ביטוי מצוין למה שקורה בחברה שלנו. אבן הבוחן הזו שלנו, מהרבה בחינות. רק תסתכלו על הנתונים החברתיים ותבינו. הנגב הוא השוליים. ההייטק הוא חוד החנית, ושניהם דלים. דלים מאוד באנשים מגוונים. תמשיכו לכתוב קוד, מנכ"ל Nvidia כבר המליץ לעצור עם הלימודים, אז כרגע החלטתי להמתין בסבלנות עם קצת פופקורן ולראות מה קורה 😂
בכללי אני קצת שברתי את המערכת כי יצאתי לגלות במושב הזה, ואני גרה בחינם אצל איה ובתמורה יוצאת עם הכלבים שלה לטיולי 3 פעמים ביום עם הקורקינט הנהדר שלי. זה כיף ממש. קוראים לזה flowwww. וברוב עבודתיי, לא היה לי flowww, רק בדברים שאהבתי באמת.
ומה תגיד סטורי הקטנה שחיפשה מעל שנה עבודה בהייטק והתייאשה? ולמה לא הצלחתי? כי אין לי קשרים? כי אני צעירה? אלה לא דברים שהפריעו לאף גבר אי פעם להתקבל. ואין סיכוי שאני לא מספיק טובה. כל דבר שנגעתי בו הפך לזהב, בלי להצטנע. באמת בלי, כי נמאס.
לא שאני מתמסכנת, בסדר? (זה כנראה לא מצטייר טוב בעיני אנשים מסוימים לשתף את התסכול שלך). אני תוהה מה הדבר הגדול שמסתתר מאחורי כל זה. ובלייר האמריקאית שוב עולה לי במחשבות, כשהיא מספרת לי שזה מאוד נוח, המערכת הזו, לגברים. השיטה הזו. החבר מביא חבר. והנה, במידה מסוימת, ויתרתי. מנהלת המשרד מהמקום הקודם שלי עוד מתייגת אותי מדי פעם במשרות, ולא בא לי להגיש לאף לא אחת מהן. אם אני במשך שנה רק עסקתי בלהגיע לראיונות ולנסות להסביר שאני טובה במה שאני עושה, ואף אחד לא ראה את זה, אז הנפש שלי אומרת לי - "די", שחררי. שחררי עכשיו. וככה זה קורה חברימז. הרי לכם דוגמה חיה של נשירה.
אבל אם נחזור לפוליטיקה, מה נגיד על ייצוג נשים. למשל, רשויות מקומיות? ב-78 רשויות מקומיות אין בכלל ייצוג נשי, משמע מחרבנים עלינו בקשת. נוסף על כך, רק 6% מראשי הרשויות הם נשים. 20% ברשויות המקומיות. נו, אתם לא מבינים שהכול קשור לתנועת העגלה? (ראה/י פוסט קודם) שיוויון נשים זה לא נושא שאמור לעניין נשים, הוא אמור לעניין כל אדם שרוצה איזון והתקדמות. לא לצעוד במקום, ולא ללכת אחורה.
פעם דיברתי על פוליטיקה ונשים עם המשקיע ואני זוכרת שהוא אמר לי שהוא לא רואה נחיצות במספר נשים שווה לגברים בכנסת, בהנחה והפוליטיקאים מספיק טובים כשלעצמם. ואני אז אולי לא בדיוק ידעתי לומר מה בדיוק מפריע לי בזה, אבל היום זה יותר מובן לי. וואלה נשמה. אין מצב שמחצית מהאוכלוסייה היא נשים, אבל אין ייצוג שווה שלהן בפוליטיקה. אני אגיד לך למה. כי כל אחד דואג לאינטרסים שלו, ואני לא רואה שמישהו דואג לאינטרסים שלי. מה שאני רואה זה חבורת ליצנים שעושים מעצמם ומעצמנו צחוק.
והתקשורת הזאת, אין עוד על מה לדבר? איך זה הגיוני שלפני המלחמה היו מהדורות חדשות מלאות שלא עסקו רק בביטחון ומאז המלחמה זה כל מה שאנחנו שומעים כבר שנה וחצי? אין פגיעות מיניות לדבר עליהן? יוקר מחייה? מעשים טובים? הרס השטחים הפתוחים? כמה זה לא מוסרי מצד התקשורת להתנהג ככה ולהציג תמונת מצב ביטחונית לגמרי. וסטורי היא אחת שלמדה תקשורת, תקשיבו לה. מעולם לא סמכתי על תקשורת כמי שתתווך לי את המציאות ואני יודעת לקחת הכול בעירבון מוגבל. הכול.
בעיקר בעיקר, אני מסתכלת על נתיב הקריירה שלי עד כה, ואני מאוכזבת מעצמי מאוד. אני אוהבת לקחת דברים על עצמי. אבל אני באמת מאוכזבת שלא ידעתי דברים בגיל צעיר שהיו יכולים לעזור לי. לא חשבתי על זה. ואלה דברים שאחרים ידעו, כי ההורים שלהם ידעו. ואף אחד בבית ספר לא הסביר לי כנראה לעומק את הבחירות האלה, הקריטיות, בבית ספר ובצבא. אני זוכרת את ההייטקיסטית הזאת שעבדתי איתה פעם אומרת, באמת ובתמים, "אני לא יודעת משהו אחר, כולם בסביבה שלי הם כאלה". היא נשארה בי, האמרה הזו. כמה שזה דומה לי, אבל ההפך.
ביחס לקריירה ועבודה הייתי הולכת להורים שלי. הם מבוגרים וחכמים ואין חכם כבעל הניסיון. אז בזמנו, אמרתי לאמא שלי "אני לא רוצה להיות תחת פלורסנט, נראה לי שאלך ללמוד חינוך", ואמא שלי, המשוררת, תמיד אמרה לי "כל החיים לפנייך, תעשי מה שאת אוהבת". אתם מבינים? ואבא שלי, שעבד ממש קשה ותודה לאל גם תוגמל כמו שצריך, כי גם זה לא היה חייב לקרות, אז הוא.. תמיד אומר לי "אף פעם אל תפריעי לאף אדם להיות מי שאת, וכל יום שעובר לא חוזר". אלה ההורים שלי, זה מה שהם אמרו לי, ועם זה הלכתי. ואז בום המציאות, גיל 27, סיום תואר ראשון ושאלות ברומו של עולם. מה יש לי בחיים? מה אין לי? מה יש לאחרים בגילי? או כאלה שצעירים ממני, או מבוגרים ממני. מלא השוואות, שעכשיו אני מבינה שהן מאוד מסוכנות.
אני זוכרת שבמעבר לתיכון התעקשתי ללמוד משהו הומני ולא עניין אותי המקצוע המדעי שכולם דאגו שיהיה להם. ידעתי כבר אז שאני הומנית, אבל זה לא בהכרח נכון. כי מתמטיקה תמיד הייתה חלשה אצלי מאוד בגלל קצב הלימוד בכיתה, ילדים אחרים, וגם כי אין במתמטיקה רגש. אבל חקרתי פונקציות אחרי בית הספר, וזה ממש הזכיר לי גלים של מוזיקה. והייתה לי מורה אחת מעולה שהחזיקה אותי ממש ממש קצר ואהבתי את הקשיחות שלה, ובזכותה קיבלתי 87. פעם רדפתי אחריה עד לחדר מורים לשאול שאלה כלשהי על תרגיל. זכורה לי גם שבת אחת שישבתי עם עשרות צבעים וניסיתי לפצח לבד איזה תרגיל בגיאומטריה. לא זוכרת אם הצלחתי, אבל תבינו את הרצון העז שהיה לי להצליח בזה. בסוף רק עם האנליטית הסתדרתי כי זה היה מסודר ורפטטיבי.
אבל אז שנה אחרי בכיתה י"א הייתה מורה ממש גרועה מבחינתי. ולא נעימה. וגם כעסה עליי ששאלתי אותה שאלות במערכת הממוחשבת של בית הספר. יסתומה. ואני באותם ימים כבר החלטתי לותר על המתמטיקה והלכתי אחרי מה שאהבתי והרגשתי שאני טובה בו, הבריחה שלי באותם ימים מהבית, איזושהי מסגרת בית ספרית אבל לא-פורמלית שנתנה לי בית חלופי ובטוח. זה מצחיק שהקיבוצניק אמר לי פעם "אתה בדרך כלל בורח מהבי"ס, לא לבי"ס." אני מתגעגעת אליו.
בכל מקרה, קצת סטיתי מהנושא, ואולי זה דווקא חשוב, לסטות. ללכת הצידה. נגד. בצד. בשוליים. יותר מעניין שם. מי שקורא כאן בלוגים יודע שהכי מעניין בשוליים. הכי קשה, הכי מאתגר, הכי מרגש - בשוליים.
ומה נשאר לי? להמשיך להתעקש. להמשיך לדייק מה בדיוק אני רוצה לעשות ומי להיות. ולנסות גם להירגע ולכייף עם כל המחשבות האלה שלי. עכשיו יש משרה ניהולית במשרה חלקית שבא לי לעשות אותה כי אף פעם לא הייתי בטייטל מנהלת של אנשים, וכאן אני הולכת לנהל איזה 20 איש בטוטאל. וזה אתגר מגניב מאוד בשבילי. גם אם לא יהיה לי תןביס.
אבל גם להמשיך לחשוב מי אני ומה חשוב לי. ולשמור על הרב-תחומיות שלי. לא לאבד מה שאני אוהבת. להבין שזה לא מתאים לרוב המשרות והמקומות כי אני מביאה משהו קצת אחר, ואני לא בנאדם מערכתי וקונפורמי. זה בעייתי למנהל.ת להבין שמדובר בבחורה שכל דבר שתגיד לה, תציע חלופה טובה יותר וגם תעשה את זה טוב יותר ממך. אתה רוצה הרי שקט, לא? מישהו שיעשה את העבודה כמו שאתה רוצה וילך הביתה להזמין את המוקפץ הסיני שלו מול הטלוויזיה ולא להבין למה החיים שלו מרגישים בעצם רע, למרות שיש לו "הכול", וגם תמי 4 חדש.
אז אני בינתיים אמשיך לחשוב (מדי פעם) על שבירת תקרת הזכוכית האישית שלי. בא לי לעשות המון המון המון כסף. בעיקר בגלל שבעל המאה הוא תמיד בעל הדעה. בארץ מכבדים רק ברונים נדיבים שבאים לכאן לשפוך כסף שהם עשו במקום אחר. ואז מה נשאר? יש את ראשי התיבות שלך על איזשהו אצטדיון, קניון או בית חולים. שיהיה. אני רוצה להקים בית ספר.
אני רק מחכה ליום שבו אני צוחקת על כולם ויודעת שI did it my way. כמו גטסבי הגדול, רק פחות עצוב. מקווה. בינתיים תנו לי לעשן ולשתות ולכתוב, לעשות את מרד הנעורים שלי שלא עשיתי מעולם. אפילו אם זה באיחור של 10 שנים.
מחר כשתקרא (אם תקרא) את ההודעה הזו, בבקשה שים לב לדברים הבאים:
* אני לא מוכנה להתנהלות שלך מולי כשאתה אומר א' ובסוף עושה מה שנוח לך.
* אני רודפת אחריך לדעתי מאז שישי לדבר והיום כבר יום רביעי. מה גם ששאלתי אותך על משהו אישי ביננו מאוד בשבילי ובינתיים לא שמעתי ממך. אבל ממני ידעת לבקש "תחשבי אם את רוצה משהו רציני".
* לא ברור לי למה להמשיך את הקשר ביננו, למה להמשיך לדבר איתי אם אתה שם אותי בתחתית סדר העדיפות שלך.
* לא ראיתי אותך 3 שבועות שזה בערך כמו הזמן שאני מכירה אותך, אבל אתה כן מדבר איתי בווטסאפ, ולא ברור לי למה להשאיר אותי על אש קטנה כשאתה רואה שיש לי כבר רגש אליך. לא משעמם לי בחיים ויש לי כל כך הרבה דברים לעשות ולהיות שכל דקה שלי היא חשובה ומשמעותית.
* אמרת וביקשת ממני דברים מאוד רציניים כמו אקסלוסיביות, אבל אני מרגישה שכל דבר קטן שאני מבקשת ממך, אתה לא עושה אותו בסוף. אני אפילו לא מדברת על להיפגש, אבל להגיד שתתקשר ולא לשמוע ממך?
* האם אני חתיכת זבל שמוצאים ברחוב ונותנים לה תשומת לב ואז זורקים, ואז לוקחים, ואז זורקים? כמה עוד אני יכולה להכיל? ככה זה מרגיש.
בפעם האחרונה שבדקתי יש 8 מיליארד אנשים בעולם. על כן, אין סיבה שאני איתקע על כמה מטומטמים בפוטנציה. כי כל אחד יותר טאמבל מהשני. וככל שהם יותר צעירים, ככה יותר טיפשים.
גברים ישראלים? חחחח.
* אם את בוכה ממנו במיטה, אז כנראה שהוא ממש מטומטם ואת טיפשה בעצמך.
* אם את לא נפגשת איתו 3 שבועות ולא מצליחה לדבר איתו כבר כמה שבועות כמו שצריך, אז הוא מניאק ואת נאיבית.
* אם הוא עונה לך רק מתי שהוא רוצה, הוא פשוט לא בשבילך.
אבל אם את קונה סטספייר, אז את חכמה. תקני סטספייר. כמו שא' אמר, זה בהחלט יותר טוב מכל גבר.
מוגש בחסות סטספייר העולמית
***
"אתה גורם לי להרגיש יותר לבד ממה שאני באמת.
ובמקום להיות משהו משמח, הפכת למשהו מאוד מצער עבורי.
