יום הולדת 15, תיכון.
הגעתי לבית הספר עם פרחים בשיער.. משהו בקטנה, לא כמו שרואים היום.
ואני תמימה וצעירה, עם עיניים מחייכות, העברתי את יום ההולדת בכיף, ידעתי שבצהריים נלך למסעדה, המשפחה ונחגוג אותו כמו שצריך.
צלצול אחרון, יום הלימודים נגמר. אני ואורן הולכות הביתה. שכנות, אז רוב הדרך היא ביחד.
וככה רגע לפני שאנחנו עוברות את שער בית הספר, צעקה מאחוריי. אני שומעת מישהו רץ מאחוריי, ורגע אחרי הזר נתלש מהשיער ונזרק לרצפה.
והוא צוחק... מתגלגל מצחוק. וצועק לחברים שלו... שיש לה זר(ע) על הראש.
ואני מרימה את הפרחים. אבל כבר לא שמה אותם על הראש. יוצאת מבית הספר, ובאמצע הדרך מתיישבת ודמעות יורדות.
אורן מסתכלת עליי, כל כך אבודה. לא יודעת מה לעשות עם מה שקורה מולה. אבל לפחות היא הייתה שם. לא הייתי צריכה נחמה ולא עזרה. רק שתהיה איתי כשהכבוד נרמס ונמעך כמו אותם פרחים על הרצפה.
ועד היום אני זוכרת את החיוך האכזר הזה, והזרע על הראש.
ומאז בלילות, הוא והחברים שלו היו מטיילים לי בפנטזיות הכי עמוקות.